מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

 

היהודי הערבי

נוסף על כך נשקפה ליהודים סכנה אם יעלו עליהם את חמתו של מוסלמי, שהרי אז יכול היה המוסלמי להאשים את היהודי, ולו גם בשקר, כי קילל את האסלאם, האשמה שמפניה לא היה היהודי יכול להתגונן.

החוק הדתי המוסלמי גזר שאם גם מוסלמי שרצח מוסלמי דינו מיתה הרי מוסלמי שרצח אדם שאינו מוסלמי אינו חייב מיתה אלא הוא חייב רק בתשלום ״כופר־נפש״ למשפחתו של הכופר ההרוג. אולם אפילו עונש זה לא היה צפוי לבוא, שכן על-פי דין לא היה תוקף לעדותו של יהודי או נוצרי נגד מוסלמי, ואפשר היה לגזור את העונש רק בתנאים הרחוקים מן הדעת – שעה שיהיו שני מוסלמים מוכנים להעיד נגד מוסלמי אחר למען כופר.

ביזוים של היהודים כפי שהוא מבוטא באמנה נמשך כל הדורות ובא לידי ביטוי הלכהילמעשה במידות שונות של קשיחות ואכזריות, הכל בהתאם לאפיו של מושל מוסלמי זה או אחר. כשהיה שלטונו עריץ היו החיים עבדות מרודה, כמו בתימן, מקום שם היו היהודים חייבים לנקות את בתייהכיסא שבעיר כמו גם לפנות את הרחובות מנבלותיהם של בעלייחיים – בלי תשלום, ותכופות ביום-השבת.

הגזירות מכוח החוק המוסלמי כללו תמיד את מס־הגולגולת המיוחד, בלי קשר למידת סובלנותו היחסית של השליט. בצורה זו או אחרת נגבה מס זה עד 1909במצרים, עיראק, סוריה, לבנון ותורכיה: עד 1925 באיראן: ובתימן עדיין אפשר היה לגבותו עד הדור הזה. גם בלבוש גם במם ובהשפלה הפיזית היו הבדלים, עליפי שרירות-הלב. במארוקו, למשל, היה על היהודים להתהלך בדרדסים שחורים,10 ואילו בתימן אולצו נשיהם לנעול נעל אחת לבנה ואחת שחורה.

הערת המחברת – הצו שהוציא שולטן מארוקו בי1884 שונה במידת־מה, והוא הדין ברוב הפירושים של חוק הד׳ימד,. בתוך השאר גזר על היהודים שיעבדו ביום־המנוחה הקדוש להם: שישאו משאות כבדים על גבם: שיעבדו בלי תשלום: שיגרפו ביבים וינקו בתי-כיסא: שיתנו את מרכולתם בחצי המחיר: שישאילו בהמות־משא בלי תשלום: שייאותו לקבל מטבעות מזויפות על מקום כסף עובר לסוחר: שיקבלו עורות טריים תמורת שלחים מעובדים: שיעמידו את מיטותיהם ורהיטיהם לרשותם של אורחי הממשלה, וכו'. עכ"ל.

היהודים נאלצו לגור בגיטאות יהודיים בנוסח ערבי – חארה, מלאח, או פשוט רובע יהודי, היו השמות שניתנו לשכונות־מגוריהם של היהודים – שתיירים ונוסעים כמו גם רושמי־קורות יהודים סיפרו עליהם במרוצת הדורות. נוסע שביקר במאה הי״ד במצרים, למשל, העיר בדרך־אגב על הרובע היהודי הנפרד, וכעבור חמש-מאות שנה, במאה הי״ט, העיד תייר אחר על המשך קיומם הנבדל של היהודים: ״יש בארץ הזאת כחמשת־אלפים יהודים (בערבית הם קרויים ׳יהודי: בלשון-יחיד, ׳יהודי׳), שרובם יושבים בבירה, ברובע עלוב, צפוף ומזוהם, שרבות מסימטותיו צרות עד כדי כך שבדוחק יוכלו שני אנשים לעבור בהן זה על־פני זה״.

ב־1920 באו ״מהגרים יהודים עניים״ על מקומן של אותן משפחות יהודיות בקאהיר שהודות להצלחתן הכספית יכלו לצאת מן הגיטו, בתקופה של שלטון סובלני ביחס. אף שאולי השתנה אופי האוכלוסיה, נשארו אפוא הדלות והצפיפות בעינן. כדברי סופר אחד, יהודי:

אחינו צפופים ומצטופפים בבתים מטים לנפול, במרתפים חשוכים, במבואות צרים ובסמטות עקלקלות הסתומות ברפש ובאשפה מסריחה, והם משתכרים למחייתם הזעומה בחנויות אפלות ובבתי־מלאכה מחניקים, תוך שהם עמלים גב אל גב, צרובי־שמש וטרופי־שינה. על מאבקם הקשה לקיומם, הן בבית והן בחוץ, באים הם על גמולם בחופן פולים ובלחם שחור. בשום־פנים-ואופן לא נחשבו היהודים שווים באמת. היו בקרב היהודים בארצות הערביות רבים שהצליחו במעשיהם ולפרקים ראו ברכה במסחרם, איש באזורו, אבל מסורת הרדיפות אפיינה את רוב שנות ההיסטוריה היהודית תחת השלטון הערבי. גם אם הוקל העומס שעל שכמו של הד׳ימ׳י באיזור אחד מסויים, הרי נותר בו ביהודי משקע הפחד מן ההיסטוריה הקודמת של פרעות והשפלות באיזורו. הגזירות האלו הקשות והקדומות של הד׳ימה נמשכו במידה ידועה בכמה קיבוצים ערביים, ורוחן – אם לא לשונן – נשתמרה בדרך-כלל ברחבי העולם הערבי. מאקלים כזה ברחו היהודים בבואם לתור להם מקלט בישראל. בכל הדורות היו היהודים ראשונים לרדיפות בזמנים של משבר כלכלי או תהפוכה מדינית, ורישומם המצטבר של מעשי־הטבח ההמוניים שאירעו מזמן לזמן ניכר ביהודים אפילו בתקופות של רגיעה יחסית. בסוריה הביאה עלילת־הדם המתועבת של 1840 מיתה, עינויים ושוד על יהודים רבים־מספור שטפלו עליהם שרצחו כוהן-דת נוצרי אחד ומשרתו כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות הפסח! עד שהיהודים זוכו לבסוף מן הדיבה הזאת פשטו ההאשמות הרחק מדמשק והפילו מורא ופחד על הרבה קהילות יהודיות.

אולם עלילת־הדם לא נמחתה מן הספרות הערבית. אכן, דומה כי בעשרים השנים האחרונות נאחזו הערבים בהשמצה הפרימיטיבית הישנה הזאת במשנה־עוז. ב־1962 פירסם משרד־החינוך של קע״מ (מצרים) את הספר ״קרבנות־אדם בתלמוד״ במסגרת סדרה של ספרים ״לאומיים״ רשמיים. הספר המודרני הזה, שעל כריכתו הסמל של המכון-המצרי־לפירסומים, הוא הדפסה חוזרת של חיבור שהוציא סופר אחד בקאהיר בי.1890 בהקדמה משתף העורך את קוראיו בתגליתו: ״עדות חותכת… שהעם הזה מתיר שפיכות־דמים ועושה אותה כמצוה דתית מן התלמוד״. תיאורו של העורך נעשה מרושע יותר משעה שהוא מתיימר לדבר דברים מפורשים יותר ביחס ל״הרשעה״.

הערת המחברת – מאת חביב פארס, 1890, השם המקורי בעתון ב־1890: ״זעקת הנקיים עם שופר החירות "פורסם לכתחילה בעתון המצרי אל-מחרוסה, ואחר־כך בי1890 בספר, קרבנות-אדם בתלמוד. הספר פורסם מחדש ב־1962 במסגרת סדרה של חוברות־הסברה, ״ספרים לאומיים״ מס 184 1962,עמוד 164, נמנה כאחד הפירסומים של משרד-החינוך של קע״ם. עכ"ל.

לאחר שנתיים, בי1964, פירסם פרופיסור אחד באוניברסיטה של דמשק אישור משלו לעלילת־הדם מן המאה התשע־עשרה, וקבע כי שימת־הלב הנרחבת לסיפור סופה שהזהירה את האמהות שלא תתנה לילדיהן לצאת החוצה בשעת לילה מאוחרת, ״לבל יבוא היהודי… ויקיז את דמם לצורך אפיית מצות לחג-הפסח״. גירסה אחת נוספת, שגם היא ראתה אור בשנות ה־60, ״סכנת היהדות העולמית לאסלם ולנצרות״, טוענת שמדי־שנה נעלמים אלפי ילדים ובוגרים, וכולם קרבנות של אתם־יודעים־מי.

הבדיה המשוקצת אפילו הומחזה בשביל התיאטרון. בנובמבר 1973 פירסם ציר־לשעבר בשירות־החוץ המצרי מחזה המבוסס על עלילת-הדם של 1840 בדמשק – כולל תיאורים מקפיאי-דם – בשבועון מצרי רב-תפוצה. ( מוצטפא סעדאני, " הטרגדיה של האב טום תומאס ", אח'אר סעאה, 28 בנובמבר 1973 )  באותו החודש עצמו הדגיש המלך פייצל המנוח, מלך ערב הסעודית, כמה חשובה עלילת־הדם מ-1840 בדמשק כצורך להבנת ״פשעי הציונות״. וב-1982, זמן קצר לאחר שהעבירה ישראל למצרים את אדמת סיני, שאליה השתוקקה כל־כך, תמורת שלום שאליו השתוקקה ישראל יותר, העלתה העתונות המצרית (שבפיקוח הממשלה) וריאציות של שיסוי על אותו הנושא המזווע. שתי דוגמות: ״…הישראלים הם ישראלים והמשקה החביב עליהם הוא דם ערבי…״ ( קידוש המלחמה ושנאת השלום, מאת סאלם אל-ימאני, אל ג'ומהוריה, 22 ביוני 1982 ) ו״יהודי… שותה את דמם תמורת כמה מטבעות״. ( " הערבים יההודים "- מי ישמיד את מי ? " מאת ד"ר לוטפי עבד אל-עזים ).

הערת המחברת –  דומה כי התגובה הערבית דומה למדי לזו של איש קויקלוקס־קלאן בארצות-הברית, שכאשר שאלתיו פעם על עמדתו כלפי שילוב הגזעים (בארה״ב) השיב לי בשצף־קצף: ״הם ה׳כושים׳ שלנו, ואנו התייחסנו אליהם יפה, אבל יקחני האופל אם ארשה להם להשתלט… ה׳כושים׳ שלנו לא רוצים בעצם להצביע בבחירות, את יודעת״. שיל/אגל דיילי ני״, 10 אפריל 1965. עכ"ל.

עם צאתם של הקולוניסטים האירופים במאה העשרים הופיעה שורה של מדינות ערביות לאומניות עד מאד, שיותר ויותר ראו ביהודים שלהן איום פוליטי חדש. דו-הערכיות הקודמת של הערבי־המוסלמי – יחם אירוני של בעלי־קנין כלפי היהודים ״שלהם״, יחד עם הגשמתו של חוק הד״מה החמור בכל מקום – נתחלפה בהדרגה בסטריאוטיפ דימוני ושלילי לגמרי של היהודי. השמצות קוראניות מסורתיות על היהודים נוצלו לצורך הסתה נגד התנועה הלאומית היהודית. בשנות ה־30׳ וה־40׳ פרחה האנטישמיות הנאצית באקלים הזה, שממילא כבר היה נוח לקליטתה. אף שהערבים עצמם מדברים תכופות על ה״אנטישמיות״ כמלה נרדפת לשנאת־יהודים – לפני החלוקה של 1947, למשל, הזהיר נציג מצרים באו"ם, הייכל פחה, כי החלוקה תחולל ״אנטישמיות״ גרועה מזו של היטלר- הרי לעתים קרובות הם מצדיקים או מטשטשים מעשה אנטי־יהודי באמרם, ״איך אני יכול להיות אנטישמי? אני עצמי שמי״. לדברי הפרופיסור ש.ד. גויטיין, ״הומצאה המלה ׳שמי׳ על-ידי מלומד גרמני בן המאה ה־18 שעסק בבלשנות… את הרעיון של גזע שמי המציאו וטיפחו במיוחד כדי להדגיש עד כמה היהודים היושבים באירופה הם אחרים וזרים שאין לשנותם׳׳.

–          פרטיכל רשמי של המושב השני לעצרת הכללית של האומות המאוחדות. פרטיכל מקוצר, מישיבות 25 בספטמבר-25 בנובמבר 1947, ע׳ 185. בעת הדיונים בהצעה לחלוקת ארץ-ישראל בנובמבר 1947 הכריז הנציג המצרי בעצרת האו״ם, הייכל פחה, כי ״הממשלות הערביות תעשינה ככל אשר ביכולתן להגן על האזרחים היהודים בארצותיהן, אבל כולנו יודעים שלפעמים המון נסער חזק יותר מן המשטרה. שלא במתכוון אתם עומדים להצית במזרח התיכון אש של אנטישמיות שקשה יהיה לכבותה יותר מכפי שהיה הדבר בג­גרמניה " ­איומו של הדובר המצרי הבהיר שהעולם הערבי פירש נכונה את המונח ״אנטישמיות "  במובן היחיד שבו שימש בהיסטוריה – כהגדרה לעמדה ולמעשה אנטי־יהודיים. בניגוד למה שטענו לפעמים סאדאת נשיא מצרים ואחרים, אין הערבים משתמשים בו בעצמם כמונח המציין ערבים ויהודים כאחד.

עוד מזרחן נודע, ברנארד לואיס, קובע שהמונח ״אנטישמיות״ הומצא ב־1862, אף־על־פי ש״האידיאולוגיה הגזענית שהצמיחתו כבר היתה מבוססת היטב בתחילת המאה ה־19. עכשיו הוקיעו את היהודי לא ככופר – או לא ככופר בלבד אלא כבן לגזע זר ונחות…״

ב־1940 כבר ביקש המופתי של ירושלים ממעצמות־הציר להכיר בזכותם של הערבים לפתור את שאלת היסודות היהודיים בארץיישראל ובשאר ארצות ערביות בהתאם לאינטרסים הלאומיים והגזעיים של הערבים ולפי קווים דומים לאלה ששימשו בפתרון השאלה היהודית בגרמניה ובאיטליה״.

לעתים קרובות ניתן צידוק לפשעיו של היטלר נגד היהודים בכתביהם ובהצהרותיהם של ערבים. בשנות ה־50׳ פירסם השר אנוור סדאת מכתב גלוי אל היטלר, בתקוה שעודנו חי, ובו הביע אהדה למאבקו. סופרים ואישים פוליטיים ערביים חשובים אמרו שהיטלר ״הושמץ שלא כדין, שכן לא עשה ליהודים יותר ממה שעשו פרעה, נבוכדנאצר, הרומאים, הביזנטים, טיטוס, מוחמד ועמי אירופה שטבחו ביהודים לפניו״, או שהיטלר רצה ״להציל… את העולם מן הרעה החולה הזאת…׳׳ הסניגוריה הערבית על השמדת היהודים בידי הנאצים נמשכה: בי1973 כתב הסופר המצרי הידוע אניס מנצור ש״בכל העולם מתחילים אנשים להבין שהיטלר צדק, שכן היהודים… הם מוצצי-דם… המעוניינים להרוס את כל העולם… שגירש אותם ובז להם דורות על דורות.. ושרף אותם במשרפות של היטלר… מיליון אחד… ששה מיליונים. לוואי והיה גומר את המלאכה!״

בהזדמנות אחרת טען מנצור כי עלילת־הדם הזדונית של ימי-הביניים היא אמת היסטורית: ״היהודים הודו״ שהרגו את הילדים והשתמשו בדמם! בכך הוא מצדיק את הרדיפות על ״חיות-הטרף״ ואת הפרעות בהן. בעקבות אותו מאמר פירסם מנצור ״דין-וחשבוך מן הוועידה הארבעים של מועדון פא״ן הבינלאומי שנערכה ב־1975 בווינה ובה ייצג את מצרים. שם המשיך מנצור באותו רעיון: ״היהודים אשמים״ בנאציות: ״…העולם יכול רק לקלל את היהודים… היהודים אין להם להאשים אלא את עצמם בלבד״. מנצור כעס על ש׳׳העולם כולו״ מוחה ״רק משום״ ש׳׳מורה אחד״ אמר למלצר היהודי ששימש לפניו בווינה כי ״/..היטלו־ עשה טעות חמורה בזה שלא חיסל יותר מכם…׳״

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אפריל 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר