מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

 

תלאותיהם של יהודי תימן, לא יאומן כי יסופר…..

תימן

כל יהודי תימן, כמעט 50,000 במספר, שנהרו לישראל ב״מבצע מרבד־הקסמים׳ האמינו שהמלך דוד בן־גוריון הוא־הוא המשיח הקורא להם לשוב הביתה. קהילות יהודיות היו בתימן למעלה מ־2,000 שנה, ויש טוענים שנוכחותם של היהודים שם החלה עוד קודם לכן – מימי גלות בבל וחורבן הבית הראשון ב־586 לפנה״ס. יהודי תימן נמלטו לישראל ממצב שההיסטוריון ש.ד. גויטיין תיאר אותו כ״הצד הגרוע ביותר״ בהתעללות הערבית ביהודים. חוק תימני גזר שילדים יהודים יתומים בני פחות משלוש־עשרה יילקחו מאמותיהם ויגודלו כמוסלמים בבתיהם של מוסלמים. ״ילדים נקרעו מידי אמותיהם״, לדברי גויטיין. אם גם היו בני־משפחה וידידים שניסו לאמץ להם את הילדים בהסתר, ״לעתים קרובות מאד… עלו המאמצים בתוהו… חוק זה, שנאכף במשנה׳ תוקף לפני כחמישים שנה, הוא שהמריץ את יהודי תימן, לדעתי, יותר מכל דבר אחר לעזוב את הארץ ההיא, שאליה קשורים היו עד מאד. התוצאה היתה שרבות מן המשפחות הגיעו לישראל לאחר שאיבדו אחד או אחדים מילדיהן… כמה אלמנות… שכלו בצורה זו את כל פרי־בטנן״.

הרדיפות היו מתמידות ומופלגות – סקילתם של יהודים, מנהג ״עתיק־ימים״, לדברי ״חכם דת מוסלמי זקן״, עדיין היתה מסורת מקובלת כאשר יצאו היהודים את תימן ב־1948 – אף שבמרוצת הדורות היה שיעור הסבל בצל האסלאם משתנה עם חילופי השלטון התורכי־הערבי או להיפך.

שינוי נמרץ לרעה חל במצבם של יהודי תימן בבוא הכיבוש הערבי במאה השביעית. לאחר שגירש הנביא מוחמד או השמיד את היהודים שישבו בשטח שהוא כיום חלק מערב הסעודית, זכו יישובי היהודים בשאר השטחים הכבושים בידי מוסלמים למעמד חדש ככופרים. על יהודי תימן נגזר הפירוש המחמיר ביותר שבגדר האפשר של אמנת־עומר, בתוספת אילתורים אכזריים ומחושבים בקפידה על נושא הד׳ימ׳י. משך כארבע־מאות שנה סבלו היהודים מן הקנאות העזה חסרת־ הסובלנות שבכל הכיתות המוסלמיות.

במאה השתים עשרה החמיר המצב כל־כך, ויהודים אחוזי אימה אצו כל־כך להתאסלם, אף שבעבר היה זה מעשה מאוס כל־כך בעיניהם, עד ש״הנשר הגדול״ – הרב הנערץ משה בן מימון, הוא הרמב״ם – התעורר לכתוב את חיבורו המפורסם, ״איגרת תימן״,שבו כאב את כאבם של יהודי תימן והפגיע בהם שיחזיקו באמונתם.

במאה השמונה עשרה היה הנטל כבד־מנשוא כמעט, שהרי על ההשפלות ומעשי־האלימות המגוונים והערמומיים נוסף גם הרעב של 1724. שליטים קנאים פקדו להרוס בתי־כנסת, ואסרו על תפילות בציבור. אלפים רבים ניסו לעלות בעקבות ״משיח־השקר״ שבתי צבי לארץ־הקודש, אלא שהתנפלו עליהם בדרך והרב הראשי של צנעא ״עונה עד מוות״.

שליט אחד החליט לפטור את חצי האי הערבי מיהודים בהעמידו אותם בפני הברירה בין המרת־דת לגירוש: הרוב המכריע בחרו לעזוב את הבירות ולפנות לחופי ים־סוף. אלה שלא מתו מרעב, בצמא או בחולי בדרך הנפתלת (רבים עשו אותה ברגל). הורשו להתיישב בעיר ששמה מוזאע, מקום שהפיל האקלים האכזרי חללים נוספים. לפי אחד המקורות נסתיימה גלותם של היהודים במוזאע על־פי צו בשנת,1781 כי היהודים שהוגלו היו חרשי־המעשה היחידים בארץ וחסרונה של עבודתם הורגש עד מאד.

בשלהי המאה השמונה־עשרה, בקום שליט סובלני יותר, זכו יהודי תימן להפוגה קצרה מרעב והשפלה כאחד. יהודי אחד זכה אפילו בכהונה הרשמית של שר־הכספים, אולם לאחר שנים רבות של גדולה חבש אותו השליט למשך שנתיים בבית־האסורים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אפריל 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר