מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס – מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

ב־1762 ביקר בתימן חוקר גרמני-דני שתיאר את החיים בגיטו היהודי בתנאים ה״משופרים״ של המאה השמונה עשרה:

הכפר היהודי מנותק לגמרי מן העיר צנעא… ובו 2,000 יהודים חיים בבזיון גדול. בכל זאת הריהם טובי האומנים, הקדרים, הצורפים, החרטים, טובעי־המטבעות וזולתם. ביום הם עובדים בחנויותיהם בצנעא, אך בלילה הם חייבים לחזור למשכנותיהם המבודדים… זמן קצר לפני בואי הוחרמו שנים־עשר מארבעה־עשר בתי הכנסת של היהודים, וכל בתיהם היפים נותצו… במשך כל המאה התשע עשרה היו היהודים קרבנות רעב והתקפות שוד ורצח על הגיטו.

באמצע המאה התשע־עשרה תיאר סופר אחד מירושלים את מצוקתם של יהודי תימן במשך השנתיים שהתגורר במחיצתם:

היהודים היושבים בתימן זה הרבה מאות שנים, אולי אפילו אלפים בשנים, שרויים עכשיו במצב של פחיתות, והם נדכאים על ידי עם המכריז עצמו קדוש וירא אלוהים אלא שהוא אכזרי, פראי וערל־לב עד מאד. בני המקום רואים ביהודי יצור טמא, אך דמו לא טמא הוא בעיניהם. הם דורשים לעצמם את כל נכסיו, ואם ימאן יבואו עליו בחוזק־יד… היהודים… דרים מחוץ לעיר במעונות אפלים כתאי כלא או מערות מיראת מרצחים ושודדים. כל מי אשר לו כסף או דברי־ערך מצניע אותם באדמה או בחורים נסתרים כגון אלה המצויים אצלם בבתיהם הקטנים לבל תשזפם עין איש…

ביש במיוחד מצבו של יהודי אם הוא עצמו נאשם במעשה־פשע. אז אין רחמים בדין. על עבירה קלה שבקלות דנים אותו לקנסות מחפירים, שאין ידו משגת כלל לשלמם. והיה אם לא ישלם ואסרו אותו באזיקים והיכוהו מכות רצח בכל יום ויום. בטרם יענישוהו יפנה אליו הקאדי בלשון רכה וידבר על לבו שימיר את דתו ויקנה לו חלק בכל תפארת העולם הזה והבא. סירובו שוב ייחשב לו עקשנות שענשה בצדה. מצד שני, אין היהודי יכול לתבוע מוסלמי לדין, שהרי על־פי דין רשאי מוסלמי לעשות כלה ביהודי וברכושו כטוב בעיניו, ואך חסד ייחשב הדבר אם מרשים ליהודים לחיות. אין היהודי רשאי לתת עדות, גם אין תוקף לשבועתו. מראשית המאה נאסר על יהודי תימן אפילו לברוח מן הארץ כדי להינצל מרדיפות. ״היושבים בארץ הנוהגת בהם הפלייה משוועת ביותר חפצים בזכות אחת לפחות: הזכות לצאת את הארץ״, כך סבור ההיסטוריון גויטיין. אבל המוסלמים השיעים בתימן דבקו ״בבסיס המשפטי המוסלמי הפנימי הטהור״ – שלפיו ״אין מרשים ליהודי, שהוא נתין ׳מוגן״/ להיכנס ל״שטח אויב״ – שבעיני השיעים פירושו כל איזור שמוסלמים שאינם שיעים מושלים בו. המעטים שהצליחו לצאת את הארץ ״נאלצו לעזוב הכל״, ו״להמונים הגדולים… היה האיסור הישן מקור סבל רב״.אולם בעיר אחת עמדו היהודים במרכזו של מאבק־כוח בין שני שבטים ערביים: כתוצאה מכך התיר מושל העיר את הרצועה עד כדי כך שכמה מיהודי העיר התעשרו, ואחדים מהם הורשו לבנות בתים גבוהים אפילו מבתי המוסלמים.

תמיד היו ידיעות סותרות על מספר היהודים בתימן, אך הואיל ולעתים קרובות סבלו יהודי תימן חרפת־רעב היתה מיתת רעב ״מעשה שבכל יום״. (הנה כי כן, אף ששעור־הילודה היה גבוה, וריבוי נשים מותר היה ליהודי תימן, הרי עד למאה העשרים זעום היה הריבוי הטבעי בתימן). וכך כתב אחד הנוסעים, ״אין לך דבר הנוגע ללבו של התייר היהודי כמראה מקומות רבים שבהם נספו כל התושבים היהודים ברעב האחרון. שיעור התמותה הממוצע הוא נורא״.

ב־1910 נשלח מורה אחד מביירות לעמוד על האמת שבידיעות המתמידות על תלאותיהם של יהודי תימן. הוא ציין כי

כעבור למעלה משבוע ימים הכרתי לדעת את חיי היהודים בכל גילוייהם… אומללים הם במידה שאין למעלה ממנה… אם מעליבים אותם, מאזינים הם בדומיה כאילו לא הבינו: אם נער ערבי מתנפל עליהם ורוגמם באבנים, הם בורחים. כמה מיהודי תימן עשו דרכם ברגל במדבר ועלו לארץ־הקודש, בפרט במאה התשע עשרה ובראשית העשרים. קבוצה אחת של יהודים החליטה למכור את נכסיה במחצית שווים, והחלה נהירה לארץ־הקודש. ״בשנת 1912 בלבד ירדו למעלה מי2,000 יהודים תימנים בחוף יפו״. הם הוסיפו להפליג לדרך רצופת־הסכנות, אפילו בימי המלחמה העולמית, ורבים מהם הוצרכו להתחפש לערבים לבל יעצרום בדרכם ויאסרום. לעתים קרובות אירע שמבלי משים גילו ילדי היהודים את צפונותיהם – כאשר העמידום הערבים במבחן בהציעם להם אוכל שאינו כשר.

עוד ב־1946 סיפר מיסיונר אמריקאי שאם ובנה, מיהודי תימן, הושמו בכבלים על שום שניאותו לנסוע בג׳יפ של אותו אמריקאי.

קרוב ל־50,000 יהודים תימנים דתיים המחזיקים במסורת, שלא ראו מטוס מימיהם, הובאו לישראל במטוסים בשנים 1949 ו־1950. הואיל וספר שמות אמר ״ואשא אתכם על כנפי נשרים״, עלו היהודים בנפש חפצה ל״נשרים״! לחרדתו של הטייס היו בהם אחדים שניסו להבעיר מדורה במטוס כדי לבשל את אכלם!