ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. 

החברה הערבית. חיי הציבור. הדת

המיסמכים ההיסטוריים הקדומים ביותר מעידים על כך, כי תושבי הארץ נחלקו לשני סוגים, שהיו מתקיימים זה ליד זה, למן ראשית ההיסטוריה ועד ימינו. ואלה הם: (א) מתיישבים, המכונים בערבית צפונית חַצֵ'רי, יושבי חצרים, (ב) נַוָדים, בַּדְוִי או עַרַבי גם אַעְרַבי, בני הערבה, רועי גמלים וצאן. שתי השכבות האלה נבדלו לא בדרכי פרנסתן בלבד, אלא גם באופיין, בתרבותן הרוחנית וביחסן לדת. הבדלים אלה, שהיו קיימים במשך מאה דורות, קיימים גם בזמננו. גם כיום מתייחסים האכרים ותושבי הערים בבוז אל הנוודים הפראים ומחוסדי־התרבות, החיים על חרבם ומתפרנסים מן הגזל; והנוודים מצדם בזים לכפריים ולעירוניים, הקשורים למקום מושבם. הכינוי ״נבטי״, שם שבט וממלכה שאזרחיה הצטיינו בחקלאות, הפך אצל הבדוים לשם גנאי, שהוראתו ״עבד העובד את האדמה». הבדוי אין לו כמעט שום יחס לדת, אף־על־פי שלמראית עין הוא מוסלמי.

לא תמיד סמכו המלומדים על ההבדלים העצומים שבין שתי השכבות האלה, ומתוך כך נסתבכו בבעיות שלא ידעו לפתור אותן. בייחוד טעו אלה שראו את הבדוי כאבטיפוס השמי בצורתו הטהורה ביותר, וביצירתו הרוחנית, כלומר בשירה, כפי שנתגלמה ב״קצידות», ראו ביטוי נאמן להלך־הנפש של כלל דוברי הערבית. הכתובות הדרומ־ערביות ויצירות המשוררים יושבי החצרות מעידות, כי דעה זו היתה מוטעית.

יש והבדוי מתיישב ונעשה חצ'רי, ולפעמים האכר הופך נווד. עובדה היא שהבדוי נוהה אחר חיי הקבע. בתנאים מסויימים, כשקיים במדינה משטר חזק, המבטיח לתושבים את בטחון חייהם ורכושם, מתחילים הבדוים מגדלי־הצאן לעבוד בשדות, תחילה דדך־עראי ואחר־כך בקביעות, מקימים אסמים לאגירת יבולם ולאט־לאט הם נעשים מתיישבים לכל דבר. מגדלי הגמלים מתקרבים אל הישובים, מתחילים לעסוק בגידול צאן,ובמרוצת הימים נלווים גם הם אל החצ׳רי. הישוב מתרחב איפוא וכובש את המדבר. תהליך כזה אנו מוצאים בנאות חגאז הצפוני: הבדוים מתחילים להתיישב בקרב היהודים ומתייהדים.

ולהפך, אם תש כוחה של המדינה או של הישוב הסמוך למדבר, גוברת הציָה על הארץ הנושבת. הבדוים הטהורים מתחילים להתנפל על מגדלי־הצאן השוכנים ליד הכפרים, והללו מתחילים לשדוד את שדות האכרים, הנאלצים לעזוב את המקומות המסוכנים ולהתיישב בנקודות מרוחקות מן הערבה. מקצתם מחליפים את בתיהם הקבועים והופכים אף הם רועי־צאן, יושבי אהלים.

בצורה בולטת נמשכים הזעזועים האלה עד היום בדרום ערב. מרכזי התרבות המעינית־שבאית הוקמו בשעתם באזור הגובל במדבר הגדול רובע אלח׳אלי. השטח הנושב נמשך מואדי חצ׳רמות אל מארב, דרך מעין והג׳וף, והגיע עד נג׳ראן. כיום כולו עזוב ושומם, חוץ מחצ׳רמות ונג׳ראן, והישוב הקבוע נדחק מערבה, אל קצה הרמה החיצונית. לכן מעטים שרידי התרבות העתיקה במקומות שבהם נמצא כיום ישוב צפוף. מצד אחר, במקומות שבהם מוצאים חורבות וכתובות, רבה כיום העזובה. תושבי המקומות האלה, שהיו מתפרנסים בעיקר מעבודת אדמה אינטנסיבית, נידלדלו לאחר שהחקלאות נחרבה עקב סיבות פוליטיות, ולאחר שגילוי כיוון הרוחות הנושבים בים סוף הניע את הסוחרים להשתמש באניות ולזנוח את דרך היבשה. תהליך הידחקותו של האכר ממזרח הרמה אל ההרים, מערבה, נמשך גם עכשיו: הנאות שבעמקים המזרחיים ק בקושי הן מחזיקות מעמד בפגי הבדוים של המדבר.

החיים הציבוריים בתימן היו מפותחים מאוד. בראש המדינה עמדו מלכים, או נשיאים־כהנים— בתקופה מסויימת במדינת שבא הקדומה ובקַתַבַאן. פקידים גבוהים (״כביר»•, את הכהונה הזאת היה אב מוריש לבנו) היו מנהלים את כל עניני המחוזות שנמסרו לפיקוחם, ושהיו מיושבים כרגיל על־ידי בני שבט אחד. בתקופה מאוחרת דחק ה״קול» את ה״כביר״ ממשרתו; ה״קול» הוא נשיא של שבט, ״מלך» בזעיר אנפין, ומשרתו היתה נחלת משפחות מסויימות, שהיוו את מעמד החוֹרים והאצילים. ״מחלק המים״ היה אחד הפקידים החשובים: בכתובות הוא נקרא ״כַּבִיר», ועליו היה לשקוד שחלוקת המים תיעשה בצדק. לפי סדר מסויים היו משקים את שדותיהם של כל תושבי המקום ומוליכים את המים אל הגנים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2015
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר