חלוצים בדמעה – ש. שטרית

פרעות 1921 מנקודת מבטו של שלוש וכפי שחווה אותן על בשרו

ואת אלה שיבואו לטפל בשאלה זו כמו ביתר שאלות של בניין הישוב, צורך הישוב דורש את זה, שלא יהיו רק ציונים נואמים נלהבים והנוסעים לקונגרסים תמידיים, אלא גם יהודים טובים מלבד ציוניותם ולאומיותם. קצה נפשי באלה המבכרים את ציוניותם על יהדותם בניגוד לנו המקומיים, שהננו רואים ביהדות גם את הלאומיות, על־כן יקרה היא לנו שבעתיים, ומשום כך הננו יהודים ואין אנו מאמינים בלאומיות יבשה גרידא. גם מהלך הזמן הוכיח לי כי כל אלה שהיו ציונים קשורים ביהדותם נשארו קשורים גם ללאומיותם, ולהיפך, כל אלה שלקחו להם את הלאומיות למונו­פול להנאתם והתרחקו מיהדותם, גם לאומיותם היתה מהם והלאה מפני שלאומיות בלי יהדות היא לאומיות שתלויה בדבר ואין לה כל קיום, ולהיפך כל אלה שיהדותם ולאומיותם הלכו בד־בבד נשארו קיימים עד היום הזה.

ופה אביע גם דעתי שמנהיגינו הציונים אחרי הרצל טעו בשני עיקרים יסודיים בהתחלת עבודתם בבניין הארץ ובזה הם נטו מן הדרך שסלל אותו הדוקטור הרצל.

העיקר היסודי הראשון בבניין הארץ שהם התנכרו לו, הדוקטור הרצל כתב והזהיר בנאומיו הציוניים והגשים גם בחיים: כי אסור באיסור המור להעמיד את התנועה הציונית ובניין הארץ על בסים של שגוררות בכל הצורות שהן: צדקה, נדבות, תרו­מות סיוע, וכדומה, כי על כספי שנוררות לא ייבנה עם, ולא תיבנה ארץ בשום אופן. והרצל יסד את אוצר ההתיישבות על בסים בריא, ולו כל הכספים של העם שנת־ בזבזו באופן כל־כך מבהיל, לו כל הכספים האלה היו נכנסים לאוצר ההתיישבות והוצאו באופן קונסטרוקטיבי מסחרי הנותן פירות המחזיר את הקרן עוד בריבית קטנה, אז היה לנו כיום בנק לאומי כזה שיכול היה להתחרות עם בנקים ממין אלה אצל עמים בריאים, ועמנו והארץ היו מתחזקים בו ועל־ידיו היתד. נבנית הארץ באמת.

והעיקר השני שנתקלנו בו בבניין הארץ, הסוציאליסטים מכל המינים ו״מכל מאמינים שהוא״ שפרו ורבו בארצנו הקטנה והדלה תחת דגלים אדומים. מהם בטח לא תיבנה הארץ, והלוואי רק שלא תיחרב על־ידיהם. גם על זה יש רק לזכור את דברי הרצל שעמד על זה כי אסור לתת לחדור לתוך הציונות המדינית את המוציאליזמוס האינטרנציונלי מפני שהוא אנטי־לאומי ומפני שהציונות מבוססת רק על הלאומיות, ואחרת אין מקום לקיומה של הציונות.

ומה עשו בעיקרים האלה מנהיגינו, יורשי הרצל ? הם הגשימו בחיי את ההיפך ממש מתורתו של הרצל ובזה הובילו למדרון את בניין הארץ ולאמונה של התנועה הציונית.

ובסוף דברי למרות מה שאין אני לא סופר ולא בעל מונופולין של הטפת מוסר, לוקח אני בכל־זאת לעצמי להעיר את ההערות כדלקמן. והערותי אלה אני עושה בתור אדם שהתבונן והסתכל למעשי הדור העבר ולמעשי דורנו המבוהל. על יסוד ההתבוננות הזאת בא אני למסקנה שמעשי אבות אינם סימן לבנים, אם אבות היו כבני־אדם קשה להגדיר את השם שניתן לתת לבני דורנו אנו.

כי למרות מה שבדור העבר עוד לא היתד. לנו הצהרת בלפור, ולא היו לנו ועדים מיוחדים לחינוך ותרבות, בכל־ זאת היינו קהל יותר טוב הן בתור כלל והן בתור פרט.

א.   לא היינו מחולקים לכמה סיעות קיצוניות – קיצוניות דתיות מצד אחד וקיצו­ניות אנטי־דתיות מצד שני, היינו חטיבה אחת בארץ וענייני הכלל עמדו אצל כל יהודי למעלה מענייני הפרט או המפלגה.

ב.   אז לא היה בתוכנו מקום למפלגה הצועקת מרה בלי הפסק על עושק ועל גזל, בה ־בשעה שהיא עצמה מטילה את מרותה על הקהל ודווקא בכוח האגרוף ודווקא בשם הלאומיות.

ג.   אז לא היה בתוכנו בזבוז ורדיפה אחרי לוקסוס כי כל יהודי היה מתנהג במסחרו בצניעות ולא היה מוציא למעלה מכוחותיו. דיבורו של כל יהודי היה אז קודש ועל דעתו של שום איש לא עלה לבזבז כספים אחרים להנאתו, וערכנו המוסרי בעיני שכנינו היה גבוה מאוד. וההשוואות האלה תכרענה עוד יותר את הכף לחובתו של דורנו אם נשים אל לבנו, שאנו נחשבים בתור הדור הראשון לגאולה.

אני נתתי כאן בסוף דברי רק ראשי פרקים מתוך נסיונותי בחיים, ומתוך הסתכלותי ווישרה בתהום החיים – חיינו אנו בתור פרטים ובתור חלק העם. ואני מקווה שדברי היוצאים מן הלב ימצאו גם אוזניים קשובות, כי לא באתי רק לבקר סתם, אלא לחפש גם את הפתרון לתיקונו של מצבנו בעם ובארץ – כפי שהקורא הישר יכול בזה לשפוט בכל הדרך אשר ליווה אותי בכל מהלך פרשת חיי בספר הזה, כי זאת היתה תפילתי כל ימי חיי וזאת היא תפילתי הזכה בערוב ימי.

סוף המאמר

פרשת חיי – קטעים נבחרים – יוסף אליהו שלוש