עולים במשורה- אבי פיקאר

חוק השבותעולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

פינלנד מעניקה זכות שיבה (רפטריאציה) ל־ jngrian Finns שהם צאצאיהם של פינים שהיגרו מן המאה השבע עשרה ואילך לרוסיה. ׳פיני אתני׳ הוא מי שאחד מהוריו או שניים מסביו הם בעלי שורשים פיניים או שיש לו קשר אחר לפינלנד או לפיניות. ארמניה מעניקה אזרחות ארמנית בנוהל מקוצר לכל אדם ממוצא ארמני. רבים מהארמנים בתפוצות אינם צאצאים של אנשים שהתגוררו בטריטוריה של הרפובליקה הארמנית המודרנית אלא, כמו היוונים, צאצאים של קבוצה שהתגוררה במרחב טריטוריאלי גדול. הם קשורים לארמניה ולארמניות באופן לאומי תרבותי. בטורקיה, על פי חוק מ־1934, רשאים פליטים ממוצא אתני טורקי ובעלי זהות תרבותית טורקית להגר לטורקיה ולהתאזרח בה. ב־1992 חוקקה טורקיה חוק שאפשר את התאזרחותם של בני ה־Ahisha Turks, קבוצה אתנית טורקית שבניה הוגלו מגאורגיה ולא מטורקיה עצמה.

העלייה לישראל אם כך איננה תופעה ייחודית. ישראל, כמו הארצות שהוזכרו לעיל, רואה במהגרים יהודים אנשים השבים למולדתם, וכמימים ימימה מכנה את ההגירה לישראל ׳עלייה׳, מונח המדבר בעד עצמו, ויהודים אינם מהגרים לישראל אלא ׳עולים׳. מבין המדינות המקיימות מדיניות שיבה זוכות כניסתם של יהודים למדינת ישראל והתאזרחותם בה ליחס האוהד ביותר, בין השאר משום שההגירה נותנת מענה לא רק לצורך של ה׳עולים׳ עצמם אלא גם של המדינה, השואפת לרכז בתחומה יהודים רבים ככל האפשר. עם ראשית פעילותה של התנועה הלאומית היה שיעור היהודים החיים במה שהיה לימים המרכז הלאומי ־ארץ ישראל, חצי אחוז בלבד מהעם היהודי כולו. גם בהשוואה ללאומי פזורה אחרים היה הלאום היהודי בעל קשר פיזי רופף לטריטוריה שהוא רצה לכונן בה את מדינתו. הלאומיות היהודית הייתה אפוא תנועת הגירה לא פחות, ואולי אפילו יותר, משהייתה תנועה שלחמה למען ריבונות.

ייעודה של מדינת ישראל, כפי שנוסחו הדברים במגילת העצמאות, להיות מקלט ליהודים. ייעוד זה הוגדר בחוק מיוחד – חוק השבות, שנחקק ב־1950, שנתיים לאחר קום המדינה. דוד בן־גוריון, ראש הממשלה באותם ימים, הצהיר שהחוק הוא ׳יעוד מרכזי של מדינתנו […]. לא המדינה מקנה ליהודי חוץ לארץ זכות להתיישב במדינה, אלא זכות זו טבועה בו באשר הוא יהודי [״.]. זכות זו קדמה למדינת ישראל והיא היא שבנתה אותה׳. חוק השבות היה למעשה עיגון חוקי של מדיניות שננקטה מיד עם תום המנדט הבריטי וצוינה במגילת ־עצמאות." החוק מבטא במידה רבה את היותה של ישראל מדינתה של לאומיות של פזורה ואת אחריותה של המדינה לפזורה. הדיון בהיבטים שונים של החוק, כמו למשל בשאלה ׳מיהו יהודי?׳, מתנהל בזיקה לעמדתם של יהודים בתפוצות בעניינה.

כאמור לעיל שורשיהם האתניים והלאומיים של המהגרים מקבלים במדינות של מהגרים שבים משמעות מנוגדת לזו שניתנת להם במדינות הגירה. במדינות הגירה ניתנת עדיפות לקבוצות אתניות מסוימות בגלל עניינה של המדינה הקולטת, המבקשת לשמור על צביונה של החברה הקולטת. ההעדפה האתנית היא זכות של המדינה הקולטת. במדינות שיבה העדיפות של בני קבוצה אתנית מסוימת היא זכות של המהגרים בני הקבוצה האתנית ולא של המדינה הקולטת. בשונה מתנועות אחרות של לאומיות של פזורה, ליהודים לא היה בסיס טריטוריאלי שהם היו בו רוב. לפני הקמתה של התנועה הלאומית היהודית – הציונות – היו היהודים מיעוט קטן בארץ ישראל, מולדתם ההיסטורית. התנועה הציונית והמדינה שתנועה זו הקימה חרתו על דגלן את כינוסם מחדש של יהודים בישראל וכאמור ראו בו אחת מסיבות היסוד להקמתה. מאז הקמתן עסקו במרץ התנועה הציונית ומדינת ישראל בהבאתם של יהודים לארץ ישראל – בעלייה. תנועת המונים זו, שהתקיימה בהנהגת התנועה הלאומית היהודית, חוללה מהפך מרשים, טריטוריאלי וחברתי, שהוא הדוגמה המרשימה ביותר של לאומיות של פזורה שנחלה הצלחה.

העובדה שמדובר בבנים השבים למולדתם אמורה לכאורה למנוע הסתייגות ממהגרים־עולים יהודים על רקע אתני. ההשתייכות האתנית לעם היהודי היא הקריטריון לעלייה. אולם במקרה הציוני הישראלי הייתה משמעות לשונות האתנית בתוך הלאומיות של הפזורה. היחס ליהודי אסיה ואפריקה, או השאלה העדתית, נובע מייחודה של הציונות כתנועה לאומית המאחדת בתוכה קבוצות ויחידים שנמצאים משני צדי המתרס הקולוניאלי. לא רק השונות האתנית הציבה מכשולים בפני עלייתם של יהודי צפון אפריקה. במדיניותה של מדינת ישראל ובמדיניות הציונית שקדמה לה התקיים קונפליקט מובנה בין ערכים שונים.

בין הצלה לבניין

מראשיתה הציבה הציונות לעצמה שני יעדים: הצלת היהודים ממצוקה ובניית מרכז טריטוריאלי לעם היהודי בארצו העתיקה. המתח בין הצלת העם לבניין הארץ ליווה את המפעל הציוני זמן רב. אמנם רבים ראו את שתי המשימות האלו משתלבות זו בזו: הצלת העם תבוא לידי ביטוי בדרך של עלייה ובניין הארץ. אפשר היה לראות את שני היעדים כשני שלבים שונים: העלייה היא אמצעי להקמת מדינה, והמדינה, במדינתה של לאומיות של פזורה, תהיה אמצעי להצלת היהודים ולקיבוץ גלויות. סדר הקדימויות של שני היעדים לא היה ברור ומוחלט. היה מי שראה בעלייה אמצעי לבניין הארץ והיה מי שראה בה מטרה בפני עצמה – הצלת היהודים. אולם לעתים קרובות היה צורך להכריע בין מטרות סותרות אלו, הצלה ובניין. בניין הארץ דרש כוחות מובחרים, צעירים וחלוציים, שהיו נכונים להקריב את עצמם למען המטרה. ההצלה חייבה לקבל את כל הרוצים לעלות. לא רק הצורך בפיתוח כלכלי וחקלאי של היישוב היהודי בארץ ישראל היה סיבה לעלייה מבוקרת. גם התפיסה של חוגים נרחבים בציונות שהציונות היא מהפכה אנטי־גלותית הביאה להסתייגות מעלייתם של יהודים שיביאו ארצה את המנטליות הגלותית ואת העיירה היהודית ממזרח אירופה.

הציונות המדינית, מייסודו של הרצל, באה לפתור את שאלת היהודים או את ׳צרת היהודים׳. על פי הרצל הקמת מדינה ליהודים נועדה לפתור את בעיית האנטישמיות ומטרתה של הציונות הייתה הצלת העם. מבחינה זו עיקרה של הציונות היה האקסודוס ־יציאת היהודים מאירופה. בימיו של הרצל ואף לפניו קמו הוגים שראו את בניין ארץ ישראל כמטרת התנועה הלאומית היהודית. המחלוקת בין הרצל לאחד העם נסבה במידה מסוימת על השאלה מי צריך לעלות לארץ. אחד העם, שראה בארץ ישראל מקום למרכז רוחני ולא מקלט לכל היהודים, הועיד את הארץ למעטים. לדעתו הייתה הציונות צריכה לשמש פתרון לצרת היהדות ולא לצרת היהודים. הציונות המעשית מייסודם של חובבי ציון ראתה צורך בעלייה אטית וסלקטיבית מסיבה אחרת, בגלל הצורך בפיתוח כלכלי והיעדר היכולת של ארץ ישראל לקלוט מיליוני יהודים מיד. בפולמוס אוגנדה הכריעה למעשה התנועה הציונית בעד בניין הארץ ונגד הצלת העם. יחיאל צ׳לנוב, אחד מראש ׳ציוני ציון, קבע שאין התנועה הציונית מסוגלת לפתור את בעיית המוני היהודים הלחוצים. לשם כך קיימת אמריקה."," עם מותו של הרצל ועליית האוריינטציה ה׳מעשית׳ בתנועה הציונית, קיבלה מגמה זו תאוצה. עדיין דובר על פתרון בעיית היהודים בעלייה לארץ ישראל אך הוא נחשב לפתרון תאורטי בלבד. כאמור שני נימוקים היו למצדדים בעלייה האטית והסלקטיבית. הצורך המעשי של פיתוח הארץ והרצון שהעולים יהיו בעלי ׳מדרגה תרבותית ורוחנית׳. אשר על כן לא הייתה רצויה למשל עלייה המונית של יהודים עניים במיוחד או יהודים מחלק מארצות האסלאם. ארתור רופין, ראש המשרד הארץ ישראלי, כתב ברוח אחד העם ש׳יהודי המזרח […] המדרגה הרוחנית והתרבותית שהיהודים הללו עומדים עליה, היא כל כך פחותה, עד שכניסה המונית גדולה מהם הייתה גורמת להשפיל את המצב הכללי של הסביבה היהודית התרבותית בארץ, ולפיכך עדיין צריך עיון גדול אם כניסה כזו רצויה׳.באמירה זו יש הסתייגות מיהודי המזרח הנובעת מהצבת בניין הארץ כערך עליון ומהשפעת המורשת הקולוניאלית על היחס ליהודים ׳ילידים׳. פניית המוני המהגרים היהודים הנואשים לארצות הברית מיתנה את הדילמה בין בניין להצלה והציונות הציבה לעצמה מטרות אחרות כמו הקמת מרכז רוחני או יצירת חברה חדשה ומתוקנת.

גם לאחר הצהרת בלפור, כאשר הושגה לכאורה מטרתו של הרצל וניתן צ׳רטר על הארץ, נמנעה התנועה הציונית מלקרוא להמוני היהודים לעלות על אף המצוקה שיהודים שישבו באזורי המריבה בין לבנים לאדומים ברוסיה היו נתונים בה. מבחינה זו הייתה תמימות דעים בין הנהגת התנועה הציונית לממשלת המנדט הבריטי ולנציב העליון הרברט סמואל. הכול דרשו שהעלייה תהיה סלקטיבית ולא חופשית. ההסתדרות הציונית, שעד יוני 1921 הפקידה ממשלת המנדט בידה במידה רבה את הטיפול בעלייה היהודית, דרשה שהעולים יהיו בעיקר בעלי הון שישקיעו בארץ או מומחים במקצועות מסוימים. משהתברר שגם לבעלי מקצוע יהיה קשה להתקיים הוחמרו ההגבלות והדרישה הייתה שכל העולים יהיו רווקים, מכיוון שבתנאי המחיה בארץ יקשה עליהם לפרנס משפחות. המוסדות הציוניים חששו מעלייה המונית בטרם הוכשרו התנאים לקליטתה ודחו אפילו את בקשותיהם של חלוצים צעירים. אמנם כלפי חוץ קראה התנועה הציונית לבריטים לאפשר עליית רבבות לארץ, אך למעשה היה חשש כבד שהארץ תוצף ביהודים חסרי כול וישתרר מצב של חוסר דיור וחוסר תעסוקה. החוגים האזרחיים בארץ, כמו ההנהגה הציונית, ראו בחיוב בעיקר את עלייתם של בעלי הון שאין צורך לדאוג להם, והיה מי שכינה את העולים החלוצים ׳קעסטקינדער׳ – אוכלי לחם חסד.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אפריל 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר