הרציפות ההיסטורית של הקהילות היהודיות באלג׳יריה

הרציפות ההיסטורית של הקהילות היהודיות באלג׳יריה

מאת מנחם וינשטין

ספרי ההלכה שהיו מקובלים על התושבים הוותיקים

סימוכין לקדמות היישוב ניתן למצוא בספרי ההלכה שלפיהם נקבע אורח חייהם של התושבים הוותיקים. מרבית ספרי ההלכה שהיו מקובלים על יהודי אשכנז וספרד הקרובה לאפריקה הצפונית, לא הגיעו לידיהם של התושבים הוותיקים. החיבור האחרון לאחר חתימת התלמוד הידוע להם, והיחיד שבו השתמשו בפסקי ההלכה שלהם, הוא משנה תורה להרמב״ם״. השימוש והעיון המרובה ברמב״ם שתי פנים לו. מחד הוא עונה על מרבית הבעיות ההלכתיות שבהן נתקלו הקהילות, אולם מאידך גיסא כיוון שהרמב״ם שימש לתושבים הוותיקים מקור עיקרי לפסק, מיעטו לעיין בתלמוד, לא היו בקיאים בו ולא הורגלו בלימודו וכתוצאה מכך לא ידעו היהודים המקומיים את המקור שממנו שאב הרמב״ם את הלכותיו, וחסר להם הידע ההלכתי בעניינים שבהם הרמב״ם מקצר בלשונו ואיננו מביא את פרטי ההלכה המצוייר. בתלמוד. חוסר ידע זה הביא לחילוקי דיעות בין התושבים הוותיקים לר׳ יצחק בונאשתרוק והריב״ש הפוסלים את ספרי התורה של התושבים הוותיקים בקונסטאנטינה ». דבקותם של הוותיקים ברמב״ם קיימת גם לגבי הלכות שהפוסקים המאוחרים להרמב״ם חלקו עליו. לכן פוסק הרשב״ץ שאף אם לא הסכימו האחרונים עם הרמב״ם, יש לדון בארצות אלו לפיו.

המחסור בספרים בא לידי ביטוי בדברי הריב״ש, שבבואו לאחת הערים באלג׳יריה, לא מצא בה אלא גמרא ותוספות ליבמות ולא חידושין ותוספות מיבמות, כי אם ספרי הר״ם ז״ל ופסקי הרא״ש _ז״ל 19.

ייתכן שעיר זאת היתד. קונסטאנטינה, שלפי מקור אחר היו בה פסקי הרא״ש 20. ביישוב אחר — ואולי היתה זאת העיר אלג׳יר— לא מצא הריב״ש פירוש רש״י למסכת עבודה זרה.

הקהל

קהילות התושבים הוותיקים היו הסרות מורי הוראה גדולי תורה ולמעשה היו מנותקות ממרכזי התורה והיישוב היהודי בספרד. אולם למרות הניתוק והבדידות הצליחו היהודים ליצור לעצמם מסגרות חברתיות פעילות של קהלים. אחד הביטויים וההוכחות לחיוניותו של הקהל, היא יכולתו לקבוע סדרים בקהל, להקפיד על קיומם, ובעיקר להתקין תקנות. הצבור היהודי במליאנה – בשפלת הארץ, כמאה ק"מ מערבה מאלג'יר –  קיבל על עצמו זמן רב לפני שנת 1391 שלוש תקנות:

א)    שלא יוציא אחד מהם את עצמו מכלל טרחם ועמלם במסים וארנונות המוטלים עליהם.

ב)    שלא יוציא [אחד מהם] מפיו דברי מסירות.

ג)     לא יוסיף אחד מהם על הבירו בשכר הבתים.

השאלה שנשלחה אל הרשב״ץ בדור הראשון לאחר קנ״א מעידה על קדמותן של התקנות. בשאלה נאמר: ״והתנהגו הדורות הראשונים על זאת הקבלה כראוי, וכשהאחד היה עובר עליה, היו אומרים לו שעבר על ההסכמה שקבלו אבותם בכח נדוי, עכשיו הם רוצים לבטל אותה, ואומרים שאם אבותיהם קבלוה עליהם אין רצונם לעמוד בתקנתם שלא קבלוה אלא עליהם ולא על זרעם״. ההדגשה שהדורות הראשונים התנהגו לפי התקנה, ושזו תקנה שקבלוה אבותם, מעידה שזו הסכמה ישנה שקיבלוה התושבים הוותיקים במליאנה זמן רב לפני 1391, באמצע המאה הי״ד, ואולי אף לפני כן.

התקנות הללו, שתיקנון התושבים הוותיקים, קובעות למעשה את הבסיס לחיי הקהילה. הסעיף הראשון בתקנות, הקובע את חובת השתתפות הציבור היהודי כולו בתשלום המסים, הינו בעל משמעות ארגונית חברתית מן המדינה הראשונה, למרות שהמסים האמורים הם מסים חיצוניים לשלטונות. כיוון שחובת תשלום מס הגולגולת לא הוטלה על כל יחיד, אלא השלטונות הטילו מכסת מס על הקהילה והחלוקה ודרכי הגבייה הפנימית לא היו עניינם של השלטונות, אלא של ראשי הקהל. הרי שחובת ההשתתפות בתשלום המסים היתה אחד היסודות הראשוניים בארגון הקהל.

הערת המחבר :   הדבר אמור גם לגבי גולי קנ״א שבהגיעם לאלג׳יר התארגנו בקהל נפרד מן הוותיקים, וכתוצאה מכך הוטלה עליהם מכסת מס נפרדת; רשב״ש תיג. ההשתתפות בתשלום המם קובעת גם את הזיקה החברתית, ראה תשב״ץ א: קכג; ב: רצב (ט). הרשב״ץ קובע שתקנות הקהל חלות על המשתתפים בתשלום המס.

האיסור על הוצאת דברי מסירות קובע למעשה את המסגרת החברתית של הקהל בכך שכל דין ודברים וסכסוך בין אדם לחברו, מובא בפני בית־הדין או בפני מנהיגי הקהל, ואיננו מוצא מן המסגרת הפנימית ומובא לפני השלטונות המוסלמיים. על ידי תקנה זו מתחזקת זיקתו של האדם למסגרת הקהל.

החלק השלישי בתקנה, האוסר תחרות חפשית בשכר הדירה, בא לחזק את יציבות האוכלוסיה ולתת ליהודי הגר בעיר אפשרות להמשיך לדור בה ולהשתתף בחיי הקהל. וזאת ללא חשש שלאחר זמן קצר ייאלץ לנטוש את היישוב והקהל בגלל חוסר יכלתו להתחרות בחברו שהבטיח לבעל הבית שכר דירה גבוה יותר.

בסיכום: שלושת סעיפי התקנה מלמדים, שקיומם הוא שמבטיח למעשה את תוקפה של הקהילה היהודית בעיר המוסלמית.