פרק חמישי

התמורות ההיסטוריות שבאו בעקבות נצחונו של האסלאם , התייחסו למציאות האלוהים עצמו ואיש לא יוכל לדון בהן בקלות ראש. מתוך דאגה משונה לעניינו של האלוהים, יחדו המוסלמים, בדומה לנוצרים של ימי ביניים, בחברה שלהם מעמד נחות ליהודים. גם כאן וגם שם, ראוי לנו לבקש במושגים תיאולוגים, שפורשו ביושר, פחות או יותר, את הנושא הפורמאלי לשאלה, המבוע לכל המאורעות שלאחר כך.

לא כאן המקום לספר במפורט על ראשיתם של המעשים, על מגעיו הראשונים של מוחמד עם יהודי ערב, על ההתנגשות בין נאמנות ניצחת למסורת משה לבין הנבואה החדשה, על התקשחות העמדות במֶדינה, על הקרבות הראשונים, על ניצחון האמונה החדשה, חרף התנגדותם של יהודים ונוצרים, ולבסוף, על הקמתה של קיסרות רחבת ידיים הנוהגת על פי חוקי ההתגלות הקוראנית.

מתוך פרקי הקוראן יכולים אנו לעמוד תחילה על היסוסים ראשונים, אחרי כן על גיבושה וביסוסה של מחשבת הנביא ביחס ליהודים ולנוצרים. בראשית דרכו ראה אותם בעין יפה, באהדה גמורה, שהרי גילוי השכינה שלו נתלה באברהם ולא יהיה שלם בלי שיקבל אישור מן המסורת היהודית.

אך, ככל שנערמו מכשולים על דרכו של מוחמד במֶדינה כך נתקף טינה בלי מצרים על עם הספר, כלומר היהודים והנוצרים, שלא השכיל להכיר בו את שלוח אללאה. הייתה זו אכזבתו של הנביא, שחש עלבון לעצמו, כשדחוהו אותם אנשים, שמטבע הדברים מתאווה היה ביותר שייסחפו אל מחנהו. טינה זו החמירה בגלל דברי הלעג והמוקשים, שוודאי זרעו על דרכו האנשים שפקפקו בשליחותו ואשר עם זאת היו משאביהם הבכירים דרושים לו לביסוס שליטתו במֶדינה ולהגשמת תכניותיו העצומות לכיבושים מדיניים ודתיים.