פסטילה פאסיה-הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-פסטילה פאסיה

פסטילה פאסיה

יסמין נעצה אצבעות בעוגת הפסטילה המלאה יונים ומילאה את הפה בטעם גן עדן, בשר רך ומתוק עם עלי בצק, קינמון, זפרן ועוד אנוואר, היה משהו חושני בנעיצה הזאת של אצבעות משומנות של גברים ונשים ביחד בתוך עוגת היונים המתוקה, לפעמים אצבעותיה נגעו באצבעותיו של ז׳ו, הצעיר הישראלי שישב מולה, והם חייכו זה לזה, שלושה ימים מלווה יסמין בת השש־עשרה את קבוצת הפרופסורים, השוהים בעיר שלה פאס וחוקרים את מנהגיה, מנהל בית הספר הציע לה להדריכם, והיא קיבלה לכך את רשות ההורים, מתפעלת מהזרים האלה שיודעים על העיר שלה הרבה יותר ממנה, פעם ראשונה שאוכלת פסטילה פאסיה, אפילו שהיא עצמה נולדה בפאס, עכשיו הר של קוסקוס מעלה אדים הונח לפניהם, קישואים וגזרים וכרוב וחצילים ודלעת על הצלעות ובפסגה חומוס וצימוקים, והפיות מלאים והפנים צוחקות ונתחי כבש מציצים מתחת לירקות ולגרגרים והיא דוחפת לכיוונו של ז׳ו הבלונדי כחול העיניים את הנתח הכי יפה ומציפה את הקוסקוס לידו בכפות מרק מהקערה ומפצירה בו: ״כול! כול!״ כמו שאמא שלה עושה לאבא והוא מזיז לכיוונה את הירקות הכי שלמים וזקופים שנראים לה לפתע מגרים כל כך, קערת הקוסקוס בבית תמיד הזכירה לה את מולאיי אידריס, העיירה הקדושה על ההר, ואילו עכשיו הר הקוסקוס המהביל נראה לה כמו אישה רחבה מלמטה וצרה למעלה, התפוחים, האגסים והאפרסקים בסל הפירות נראים כמו ערימת שדיים, מסביב להן בננות זקופות ובפסגה תות ודובדבן, האורח פותח אפרסק לשניים, מסלק את הגרעין ומציע לה את חציו, היא לוקחת בעדינות ומכניסה לפה, הוא מגיש לה מפית ספוגה בבושם כדי לנגב את האצבעות, ומסב את תשומת לבה לקולו המסתלסל של המואזין, ״קול של אישה״, הוא אומר לה, ״אישה לא יכולה להיות מואזין״, היא אומרת לו.

שלשום בפאס היא הגיעה אליו למלון להביא לו ספר שהמנהל שלה מצא בשבילו והוא הזמין אותה לחדרו לתה עם נענע, אך לא העיזה להיכנס אליו לבד. כששלחו אותה היום לקרוא לו לסיור שלא תוכנן, לא ענה לדפיקות שלה על הדלת, אך היא נכנסה, הסתובבה בחדר, מסתכלת בכלי הנחושת, בגילופי העץ, יצאה למרפסת וראתה את פאס כפי שלא ראתה אותה מימיה, כל כך הרבה מסגדים! כל כך הרבה כיפות! והבתים צמודים זה לזה, מגפפים זה את זה, אבל עוצרים מתחת למגדלי המואזין, לא מעיזים להתגרות בהם, חזרה לחדר, נעצרה ליד הארון, היססה קצת ופתחה אותו, כמה חליפות! וכמה חלוקים! ועניבות! וחגורות! וכל כך הרבה נעליים! והוא בא רק לשלושה ימים! שלחה יד מהססת והורידה חלוק רקום בפרחים, לבשה עליה והסתכלה בראי, הצבעים הברברים שלה, אדומים, ירוקים וחומים, חזקים משלו! ניסתה להוסיף חגורה, להתאים צבעים, כשבדיוק נפתחה הדלת והוא הופיע, באתי לקרוא לך לסיור, היא אמרה, והתחילה להוריד את החלוק, אך הוא עצר בעדה, הוציא מכיסו תליון כסף עם השם הקדוש מולאי אידריס וענד על צווארה, ריח גופו היה זר ומופלא, היא התרוממה על רגליה עד שפיה כמעט נגע בפיו, אך מיד הסתובבה, הורידה את החלוק ויצאה, היום הסעודה האחרונה, ובערב הוא טס הביתה.

הלכה לחמאם להטהר, לבשה את שמלת הקטיפה הירוקה ויצאה איתם לסיור אחרון.

בתוך מדרסת בן יוסף העתיקה היא היתה שיכורה ולא מיין, שמי פאס נכנסו פנימה באור הדמדומים דרך החצר, והשתקפו במי המזרקה, הקשיבה לקולו הלואט כשהוא מדבר על הארכיטקטורה, הפסיפס, הגילוף בעץ, עיטורי הזליג׳, תוך שהיא מסיירת בין העמודים, הקשתות, הפתחים, הגלריות וחדרי הלימוד ולאט לאט היתה עולה במדרגות מקומה לקומה, עד שהגיעה לגג. הלילה כבר ירד והיא ראתה עיר מכושפת, הכוכבים עטפו אותה כולה עד שחשה את ידו על שערה, ראתה אותו, ראשו מסתיר את הירח והוא חופן את פניה בידיו, פיה חיפש את פיו והיא חשה טעמם של כוכבים אחרים וניחוח של פסטילה פאסיה, אך באותו רגע השומר מלמטה קרא ״סוגרים!״ והם מיהרו לרדת.

עברו ליד מסגד הקראוויין. יער עמודים מחוברים באינספור קשתות, המוני מתפללים כורעים על המחצלות, זיו רוצה להיכנס פנימה, אבל אסור לזרים, שעה ארוכה הסתובבו סביב למסגד הענק, מביטים בו מכל מיני זוויות, עד שמישהו הזכיר שהגיע הזמן לצאת לשדה התעופה. הוא ניגב לה דמעה מהעין, ואחר כך נעלם בתוך אוטובוס התיירים, לאחר זמן מצאה את עצמה שוב ליד מסגד הקראוויין, חלצה נעלים ונכנסה, טבלה במזרקת הטהרה, והתחילה מסיירת, עולה ויורדת, נעלמת בפינות חשוכות וחושפת מבוכים נסתרים, עליות ומרחפים, כשחזרה כעבור זמן לאולם התפילות כבר לא היה איש, חושך ושקט מוחלט, התחילה מגששת, ידה נוגעת בקירות, נכנסת לחראם, משם למנבר, ורגליה מוליכות אותה למגדל המואזין. טיפסה במדרגות המתעקלות, קומה אחר קומה עד שהגיעה למרפסת העליונה המקיפה אותו מארבעת צדדיו ומולה עד קצה האופק פאס, אפילה עם מליון עיניים זוהרות, הרימה עיניה לשמים וראתה את הירח המלא מחייך אליה ואת פניו של זיו בתוכם. החזירה לו חיוך והרוח שנשבה באותו רגע פרעה את שערה השחור שכיסה את העיר, והיא הרימה ראש, פתחה את פיה וקול הסתלסל מגרונה: לא אילה אילא אללאה ומוחמד ראסול אללאה, הקול הדק הולך ומתרומם: אללאהו אכבר! אללאהו אכבד! ידיה נפרשות והיא מסתובבת כמין דרוויש, מהר ועוד יותר מהר ושערותיה נושבות, מכסות את העיר, אללאהו אכבאר, אללאהו אכבאר, מעליה ז'ו מחייך בירח, והיא שולחת אליו ידיים גבוה גבוה, גוף רך ומתוק של פסטילה פאסיה וקולה מתנשא: האיא אללא אסאלא, האיא אללא אסאלא והעיר מתעוררת אט אט לשמוע פעם ראשונה קול אישה מסתלסל מעל מגדל המואזין קורא למאמינים הישנים לתפילה חדשה.