Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון
גילוי דעת להחרמת משאל העם
לקראת משאל העם שאמור לאשר את הצעת החוקה החדשה שהציע המלך חסן השני פרסם ראש הקהילה, דוד עמר, קריאה לחבריו להשתתף בהמוניהם במשאל. בעוד שהביטאון La Voix des Communautés פרסם מאמר גדוש שבחים לבית המלוכה, מאמר שצוטט ב-5 בדצמבר ב-Maroc Information, פעילי השמאל היהודים היו מודאגים מן הסעיף בחוקה שהגדיר את האסלאם כדת המדינה.
ב-1 בדצמבר פרסמו שמונה פעילים, ובהם מאיר טולדנו, מרק סבאח, מקס לב וארבעה יהודים קומוניסטים בראשות סימון לוי, גילוי דעת ובו פנייה ליהודים להחרים את המשאל יחד עם מחנה השמאל "מתוך דאגה חמורה לדמוקרטיה". דוד עמר כינה אותם "חבורה קטנה של טועים ממורמרים" הממומנים על ידי המפלגה הקומוניסטית. כעבור זמן התכחש מקס לב לחתימתו וטען שלא הזדהה עם הדעות הקומוניסטיות של יוזמי גילוי הדעת.
משאל העם נערך במועדו וכצפוי אושרה החוקה למרות הימנעות השמאל, בתמיכת 85 אחוז מן המצביעים. נשיא הכבוד של מועצת הקהילות, לאון בן-זקן, שיגר למחרת את תגובתו לעיתון La Vigie Marocaine (הצופה המרוקני): "תשובת העם המרוקני למשאל, ללא הבדל דת או מעמד, הייתה צפויה. אין בתוצאות הפתעה. זו הבעת אמון במלך". בתגובה על התגייסות הממסד היהודי לטובת מועמדי החזית להגנה על המוסדות התחוקתיים המקורבת לארמון התלונן בן-ברכה בפני העיתונאי ויקטור מלכה על התנהגות ראשי הקהילה וטען שאינו מבין למה מועצת הקהילות, שהיא גוף לא מפלגתי, קוראת לתמוך במפלגתו של שר הפנים אחמד רדה גדירה. לדבריו, "בעוד שישה חודשים, אולי שנה לכל היותר, האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים ישוב לשלטון" פחות מחודשיים לאחר מכן, הפְקיהְ מוחמד בסרי, חברו להנהגת המפלגה, יזם עם מומן דיורי והנהגת מפלגתו את הקשר נגד המלך המכונה "קשר יולי". בתעמולת הבחירות המפלגתית ניצל גורם אנונימי את המצב ופרסם כרוז בלתי חתום שכותרתו הייתה "להצביע למועמד יהודי משמעו לבגוד במולדת."
גילוי דעת נגד תוקפנות ישראל במלחמת ששת הימים
פרוץ מלחמת ששת הימים ב-5 ביוני 1967 הביא להתעוררות עממית במרוקו, שלובתה בידי האופוזיציה משמאל. קודם לכן מחתה מפלגת האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים על שמרוקו לא ניתקה את יחסיה עם גרמניה המערבית בגלל תמיכתה בישראל. בצעד הפגנתי סקר המלך חסן השני מסדר של שלושה גדודים שנשלחו להציל את צבאו של עבד אלנאצר בסיני. הקולונל בועזה בולחימס, מושלה הצבאי של קזבלנקה, התמנה למפקד הכוחות המרוקנים שיצאו להילחם בישראל. עם קציני מטה אחדים טס בולחימס לקהיר, אך המצרים לא רצו לשתפו בפעולה והוא נאלץ להמתין עם קציניו באפס מעשה כשבועיים. בה בעת יצא כוח של מאות אחדות של חיילים ברכב בדרך יבשתית מדברית ללוב. החיילים חנו במקום עד שהתברר להם שלא יהיה להם מה לעשות במלחמה זו. שלטונות מרוקו רצו להחזיר את הכוח לבסיסו בדרך היבשתית, אך הממשלה האלג'ירית סירבה לתת אישור לחיילים לשוב לארצם דרך שטחה. מרוקו נאלצה לשלוח אנייה לטריפולי שהפליגו בה החיילים למולדתם. כוח צבאי מרוקני שני יצא ממרוקו ברכבת והגיע לאלג'יריה. כשהתברר למפקדי הכוח שהמלחמה נגמרה ושאין טעם להמשיך במסע, החליטו לשוב למולדתם. האלג'ירים הרשו לחיילים לשוב למרוקו, אך החרימו את נשקם ואת ציודם.
ביום פרוץ הקרבות ביקש המלך מכל הישראלים לצאת ממרוקו. נשאר במקום רק האלחוטן של המוסד, יעקב מנשה; שאר חברי המשלחת נסעו לפריס וחזרו אחרי כעשרה ימים. המלך ושר הפנים הגנרל מוחמד אופקיר גינו את המערכה האנטי-ישראלית של האופוזיציה, שנעשתה לאנטי-יהודית. אופקיר לא האמין לשידורי הרדיו בארצות ערב שדיווחו על ניצחונות צבאות ערב וטען שתוך ארבעה ימים ישראל תנצח.
בראשית המלחמה, יהודים נושאי משרות בכירות במנהל הממשלתי והציבורי חשו שהקרקע בוערת ונסעו לעיירת הנופש מרבייה שבספרד. השרים הממונים עליהם לא ניסו להניאם מלעזוב מפני שהבינו שהם עלולים להיפגע. בין הנוסעים היו פקידים בכירים במינהל הממשלתי בהם ז'אק אברג'יל, רובר אסרף, אנדרה לחמי ופול אוחנה. איש העסקים ברנר לוי סיפר שקיבל פתק איום אנונימי שהיה כתוב בו: "תהינו מן החיים אולי זו ארוחתכם האחרונה". השנאה לישראל עברה לשכבה המשכילה ולבעלי מקצועות חופשיים. מנהיג תנועת הדז', קלוד סולטן, ארגן תרגילי התגוננות ומבצעים להגנה עצמית בהשתתפות תלמידי אורט, כדי להתכונן לקראת העתיד. קולונל מרוקני שנודע לו על כך הודיע לסולטן שאין ליהודים ממה לחשוש וכי אף שכוחות הצבא אינם נראים הם שומרים על מוסדות הקהילה. עם היוודע תוצאות הקרבות והניצחונות הישראלים, נוצרה אווירה אנטי-יהודית וכל יהודי נחשב לאויב בגלל אהדתו לישראל. ב-11 ביוני נרצחו יוסף לחיאני בן ה-18 וקרוב משפחתו אלי תורג'מן בן ה-26 במכנאס בתוך בית קפה, בידי שוטר.
עיתון מפלגת אלאסתקלאל, אלעלם (העולם), כתב חמישה ימים אחר סיום הקרבות, ב-15 ביוני 1967: "על העם המרוקני ליטול חלק חיובי במאבק ולנתק יחסיו עם גורם אמריקני. ישראל היא אמריקה ואמריקה היא ישראל. אל ילך איש לראות סרט, אל ישב בבית קפה אם הוא מעניק דירהם אחד לקולוניאליזם ולציונות". ב-11 בספטמבר 1967 פרסם העיתון גרסה אנטישמית למסעי הצלב, ללא קשר לסכסוך הישראלי-ערבי: "הסיבות הכלכליות שגרמו למסעי הצלב מקורן בהצטברות חובות בוותיקן מהלוואות שנלקחו מיהודים. הצורך בהחזר החובות הוא שדחף את הנוצרים למלחמות כיבוש במזרח". בוועידת המפלגה בנובמבר גינה מנהיגה, עלאל אלפאסי, את עמדת האפיפיור שהתערב להשכנת שלום בווייטנם אך לא מצא לנכון להגיב בנושא הפלסטיני. "במודע או שלא במודע, האפיפיור ואתו כל הנוצרים הטובים, תומרן כארגון חברתי בידי הציונות ותכניותיה בארצות הערביות".
ב-15 גינה ביוני שר ההסברה מג'יד בן ג'לון את המהומות נגד היהודים, אך גם קרא ליהודים לא להצטרף לציונים כי הדבר יביא לאיבוד אזרחותם המרוקנית. ב-28 ביוני קבעו הסטודנטים את ועידתם ועל סדר יומה הופיע סעיף הסכסוך הישראלי-ערבי. כתגובה על כך השלטונות אסרו לכנס את הוועידה בטענה שסדר יומה פוליטי ואינו קשור לענייני סטודנטים. חודש לאחר המלחמה, ב-6 ביולי, הוקמה ממשלה חדשה. ראש הממשלה החדש, ד"ר מוחמד בנהימה, גינה "את הפושעים ואת המוחות המעוותים המסתתרים מאחרי סיסמאות של ערביות ואסלאם ושכל עניינם פגיעה במדינה", בהתכוונו לאופוזיציה. עיתונים אופוזיציוניים נסגרו לתקופות קצובות ובראיון ששודר בטלוויזיה קרא המלך להתאפקות ולהפניית המרץ לבעיות פנימיות בתחומי הכלכלה, החברה והפוליטיקה.
המלך חסן השני הצטייר כפרו-ישראלי. על הקירות נכתב בכתובות "חזן השני". שר הפנים אופקיר הציב שוטרים מול בתי יהודים להגן עליהם. עיתון אלאסתקלאל, L'Opinion, פרסם קטעים מן הפרוטוקולים של זקני ציון. גם עיתון הקומוניסטים ועיתון המפלגה הדמוקרטית לעצמאות פרסמו קטעים מן הפרוטוקולים. בעיתונות הערבית התפרסמו מדי יום רשימות סוחרים יהודים עם כתובותיהם ובקשה להחרים את סחורותיהם.
אישי ציבור מוסלמים שהיו ערים לאווירה הציבורית המתוחה במדינה וחששו לביטחון היהודים פנו לאישים יהודים והציעו להם להגיב ולהביע את נאמנותם למרוקו על ידי גינוי המתקפה הישראלית. בין הפונים היו שר האוצר מוחמד דואירי, עבדרחמן ראדי, עבדלחק תזי ועוד. מוחמד ברדה פנה לפעיל השמאל חיים בניסטי, שלמד אתו בפריס, וביקש ליזום פעולה לשינוי האווירה. בניסטי עם עורך הדין לאון אלמעלם פנו לראש הקהילה, דוד עמר, והציעו לגנות את ישראל בשם מועצת הקהילות. דוד עמר סירב בטענה ששר הפנים אופקיר ביקש לא להגיב. כתוצאה מכך ניסחו אברהם צרפתי, ג'ו לוי, סימון לוי ושמואל בן-זימרה מן המפלגה הקומוניסטית מסמך גינוי שכוונתו הייתה להוכיח לציבור המוסלמי שהיהודים הם אזרחים נאמנים למדינה. איש לא חתם על המסמך, אף שהנוסח שונה פעמים אחדות. לבסוף חתמו רק שמונה איש, כולם מן השמאל ורובם מן המפלגה הקומוניסטית. היוזמים מסרו את ההצהרה לסוכנות הידיעות המרוקנית Maroc Arabe Presse, והרדיו שידר אותה מיד.
ההודעה לעיתונות פתחה בהקדמה: "קבוצת מרוקנים יהודים (מרצים, מהנדסים, רופאים ומשפטנים) מציעים לקדם אחדות לאומית במטרה לפתח תודעה לאומית מלאה בקרב המיעוט היהודי המרוקני על בסיס העקרונות המוצהרים במסמך להלן". לאחר מכן בא גינוי לפרסום הפרוטוקולים של זקני ציון בעיתונות הערבית, למלחמה, למדיניות ההתפשטות של ישראל, לכיבוש השטחים הערביים ולאכזריות חייליה שגרמה לבריחה חדשה של פליטים פלסטינים. החותמים ביקשו להפריד בין היהדות לציונות וגינו את מעשיה של התנועה הציונית נגד הערבים בארץ ישראל משנת 1918. הם הביעו את סירובם להעניק לציונות את הזכות לקבוע מדיניות לכלל היהדות העולמית, מפני ש"הציונות לא רק שלא פתרה את הבעיה היהודית אלא סיבכה בחריפות את עתיד היהודים בעולם, עיוותה את נתוני הבעיה והוסיפה קשיים חדשים". ישראל אינה יכולה להיות "מולדת שנייה" ליהודי מרוקו.
חיים בניסטי ציין כי המסע האנטי-יהודי נפסק לחלוטין עם פרסום ההצהרה בעיתונות המרוקנית ובעיתון לה מונד בפריס. ועידת אלאסתקלאל שהתכנסה באותם ימים לא קיבלה שום החלטה בנושא המלחמ. ואילו ארמן סבאח טען שלא העצומה הרגיעה את ההמון המרוקני ושמהומות נגד היהודים נמנעו רק בזכות פעילותו של שר הפנים אופקיר שהציב שוטרים ברובעים היהודיים. בחודש יולי התקיימה ישיבה במשרדו של כרים עמרני, המנהל הכללי של הרשות הלאומית לפוספטים. במשרד נכח גם סם בן-הרוש, המנהל הפיננסי של הרשות ופעיל המפלגה הקומוניסטית, שחבריו היו בין החותמים על גילוי הדעת נגד ישראל והציונות. ארמן סבאח סיפר כי הציג את העצומה בפני כרים עמרני, המנהל הכללי של הרשות הלאומית לפוספטים, שהגיב בכעס, האשים את חותמיה בבגידה ביהודים וכינה את המעשה ביזיון שאינו מוסיף כבוד לקהילה היהודית. המרוקני הבין בפשטות שאין טבעי יותר מכך שהיהודים ירגישו זיקה חיובית לישראל. מפי דריס מחמדי מנהל הקבינט המלכותי נודע שגם המלך כעס על הפרסום לא בגלל גינוי ישראל אלא כיוון מפני שהעצומה לא ציינה את נאמנות חותמיה והקהילה היהודית למלך. אחרי המלחמה הרגישו היהודים שישיבתם במרוקו היא עניין זמני ושבמוקדם או במאוחר כל היהודים יעזבו. בוגרי בתי הספר התיכוניים נסעו לצרפת וההורים הצטרפו אליהם בהמשך.
סיכום
תולדות מרוקו בשבע השנים אחרי עצמאותה הם גם קורותיהם של כישלונות מנהיגי מרוקו, יהודיה, ונציגי ישראל שפעלו בה. מנהיגיה הפוליטיים של המדינה הצעירה, שביקשה ליצור חברה דמוקרטית מתקדמת, נכשלו בניסיונם לקלוט בקרבה אוכלוסייה לא מוסלמית שחיה בה מדורי דורות. למרות מאמצים לא מעטים לשמור על המשך הקיום היהודי במרוקו, טעויותיהם עוררו את חשדם של היהודים שלא ראו שוב במרוקו את מולדתם בעתיד. הטעות הגדולה ביותר הייתה הגבלת חופש התנועה. אך ניתוק קשרי הדואר עם ישראל, התיישרות מרוקו, כלפי חוץ, עם המדיניות הכלל-ערבית, ואוזלת יד המנהיגות לנוכח ההסתה הנאצריסטית האנטי-ישראלית ברחוב המרוקני – כל אלה הכשילו את המאמצים הכנים מצד ראשי השלטון וראשי המפלגות לגרום להישארות היהודים במדינה העצמאית.
אשר לכתיבת קורות התקופה במרוקו, אפיון ייחודי ודומיננטי מקשה על מלאכת השחזור ההיסטורי. הכוונה לחשאיות, לשתיקה, ולשכחה שהיו, כל גורם בנפרד, מנת חלקם של התקופה ושל הקהילה. החשאיות קשורה לפעילות שליחי ישראל במרוקו. השתיקה הייתה הכרחית במדיניות שלטונות ישראל והארגונים היהודיים העולמיים בניהול מגעיהם הדיסקרטיים עם ההנהגה המרוקנית מבלי לעורר תשומת לב ליציאת היהודים. השכחה היא מנת חלקה של קהילה שנעתקה ממקורה הגאו-תרבותי ונטמעה במידה רבה של הצלחה בארץ חדשה. יוצאי הקהילה התרחקו מעברם הקרוב בטבעיות ואף דאגו זמן מה להשכיחו. באווירה של הסתרה קורות יהדות מרוקו לא היו ידועים בציבור הישראלי. ההחלטות והאירועים הדרמטיים התרחשו תוך התעלמות מן הקהילה וממנהיגיה. לפיכך מלאכת כתיבת ההיסטוריה בתקופה זו דומה להארת פיסות זמן בסביבה שהגורמים הפועלים בה התאמצו להסתיר. כרוזים אחדים וגילויי דעת בעיתונות תורמים את חלקם בהארת התקופה.