. תקופת התרחבותו והתפשטותו של האיסלאם במקביל לתקופת הכיבושים

. תקופת התרחבותו והתפשטותו של האיסלאם במקביל לתקופת הכיבושים

בשנת 655 לספירה זכו הימאים המוסלמים בניצחון מזהיר בקרב התרנים שהתחולל בקרבת חופיה של ליקיה שבדרום אסיה הקטנה נגד כוחות הים הביזנטיים בים התיכון.

לאחר נפילת הימייה הביזנטית החליטו שליטי האי קפריסין להיכנע לכוחות הימייה המוסלמית ללא קרב והסכימו לשלם מיסים לאוצר המוסלמים במדינה על פי התנאים שקבעו מצביאי הימייה המוסלמית.

בשנת 651 לספירה הורה עותמאן למצביא הצבאי, עבדללה אבן־ עאמר, לצאת עם עיקר צבאו לעיר נישאפור, בירת מחוז חוראסאן שבאיראן, כדי להשלים את כיבושה של איראן כולה.

עם השלמת הכיבוש נשלחו כחמישים אלף ערבים לחבל חוראסאן כדי להתיישב שם ולהעמיק את תורת האיסלאם בקרב התושבים המקומיים.

אולם, למרות האמור, נתגלה עותמאן כמנהיג חלש אופי שנעזר רבות בקרובי משפחתו שמונו על ידו לתפקידי מפתח בהנהגת המחוזות ושלטו בלא ידיעתו על מנגנוני השלטון ובכך העכירו את יחסיו עם עיקר מנהיגי המדינה.

בתקופת כהונתו החליט עותמאן להעלות על הכתב את סיפורי האיסלאם, אולם רבים ממנהיגי האיסלאם לא היו תמימי דעים עם העלאת רעיונותיו על הכתב וזו הסיבה שעותמאן התקשה מאוד במציאת חכמים מקרב העדה המוסלמית שישכילו למסד בכתב את תולדות האיסלאם.

עותמאן ויועציו היו חלוקים בדעותיהם על איזה מן החדית׳ים לבסס את תורת האיסלאם. היו יועצים וחכמי דת מקרב מלוויו של מוחמד שיעצו לו להיעזר בקבצי חדית׳ים, כל אחד על פי טעמו, אולם מקורבי מוחמד היו חלוקים בדעותיהם ולא היו בטוחים באמיתותם של החדית׳ים הרבים. היו יועצים שהציעו לאמץ את תורת היהודים או את הברית החדשה כבסיס לתורת האיסלאם, אולם ההצעות נידחו אף כי הוסכם לשלב בתולדות האיסלאם פרקים מתורת היהודים שמוחמד הסתמך עליהם בהטפותיו.

בין היתר הוסכם לשלב ולאמץ בתורת האיסלאם את הלכות מוחמד בימי חייו בכל מה שנגע לקדושת מכה ובמיוחד את שלבי העלייה לרגל למכה, למרות היותם חלק מתורת הפגנים מתקופת ה׳ג׳הליה׳.

בנוסף לכל הנאמר הוחלט על הקמת צוות מהימן מקרב חכמי האיסלאם וזקני העדה שליוו את מוחמד במהלך חייו כדי לבדוק את אמינותם של החדית׳ים הרבים ולסווג את החדית׳ים האמינים מהחדית׳ים הכוזבים ועל פי עצתם הורה עותמאן למחוק ולהשמיד אלפי חדית׳ים שנמצאו כוזבים ובלתי כשרים.

בסיום ההכנות הרבות, התקשו עותמאן ויועציו למצוא בכל חצי האי ערב סופרים או יודעי דבר שיצליחו להעלות את תולדות האיסלאם על הכתב, אולם בסופו של דבר הוחלט, על דעת הרוב, לשלב בצוות העורכים את חכמי היהודים ואת חכמי הנוצרים ואת הידענים מקרב חברי מוחמד שנשארו עדיין בחיים.

למרות חיסולם ההמוני של שבטי היהודים והנוצרים בחצי האי ערב, נמצאו עדיין יהודים מעטים או נוצרים שהתבוללו בקרב הערבים. הם נבחרו בקפידה לאחר שנמצאו כשרים להצטרף לצוות העורכים תחת עיניהם הפקוחות ובשיתוף פעולה צמוד של חכמי העדה המוסלמית.

כתיבת ספר הקוראן וזהותם של הסופרים שעסקו בכתיבתו נשמרו בסודי סודות ולאחר כשנתיים של עבודה מאומצת הורה עותמאן להוציא להורג את כל המעורבים בכתיבה ובעריכת הקוראן וזאת בעצה אחת עם יועציו כדי שלא ייוודעו לעולם שמות הסופרים וזהותם ברבים.

יש להדגיש ביתר שאת את העובדה שפסוקי הקוראן לא נערכו לפי סדר כרונולוגי ואף לא בתיאום או בשילוב מתקבל על הדעת, למרות המאמצים וההוראה החד-משמעית לשיתוף פעולה בין צוותי העורכים. כתוצאה מהמרקם האנושי בעל האמונות השונות לא שיתפו צוותי העורכים פעולה ביניהם אודות המשמעויות, הכוונות והתכנים והתוצר המוגמר, דהיינו, ספר הקוראן, יצא לאור כשהוא חסר בקרה ושילוב פנימי אמין, מלא בכפילויות וסתירות שאינן ראויות להיכתב בספר המתיימר להיקרא ספר קדוש.

חכמי האיסלאם התקשו, בכל הדורות, לקבוע הלכות על פי הקוראן כתוצאה מהפסוקים שסתרו זה את זה.

ספר הקוראן, בתכליתו, הנו חיקוי מעוות של ספר הספרים ועיקר מאמצי העורכים הוקדשו לקטרוג ולהאשמות שווא בעיקר נגד העם היהודי כיוון שהם הסתייגו משליחותו של מוחמד כנביא.

עותמאן ויועציו יזמו את עריכת הקוראן על מנת לקבוע נוסח אחיד ומוסכם של תולדות האיסלאם ותורתו ובעיקר כדי למנוע היווצרות נוסחאות וגרסאות שונות בחלקי האימפריה המוסלמית, אולם לא הצליחו במשימתם.

תקופת כהונתו של עותמאן הצטיינה בעיקר כתוצאה מכתיבת ספר הקוראן שנועד למעשה לאחד את האומה הערבית, אולם האומה הערבית לא שבעה נחת, לא מספר הקוראן ולא מהמצב המדיני הבלתי יציב ששרר ברחבי האימפריה המוסלמית באותן שנים. יש להדגיש שהאנרכיה ששררה בכל מוסדות האימפריה, ללא פיקוח מתאים, הביאה לבסוף לפילוג בעם ולהגברת המתיחות בין עותמאן להנהגה הוותיקה.

אי-שביעת הרצון נבעה בעיקר מחוסר שיתוף הפעולה מצד עותמאן עם וותיקי ההנהגה משבט קורייש שהיו מוכנים לעזור בפתרון הבעיות, אולם בפניותיהם אליו נתקלו בחומת אדישות ובחוסר אכפתיות בלתי מובנת מצדו.

יתרה מזו, התעלמותו המופגנת של עותמאן מפשעי בני משפחתו שהשתלטו ביוזמתו על כל מגזרי החיים במדינה הביאה אט אט להתמרמרות ולשסעים בעם וסימלה את השקט שלפני הסערה.

אדישות בלתי מוצדקת זו מצדו של עותמאן העלתה את חמתם של רבים שהיו מקורבים להנהגת המדינה, אולם עקב הנסיבות היו ידיהם קצרות מלהושיע. טעותו הגדולה של עותמאן בתקופת כהונתו נבעה מהסתמכותו היתרה על מקורביו משבט ׳אומיה׳ שמונו לעמדות מפתח ביוזמתו ובמעשיהם התפלים הכפישו את שמו והובילו לאי שקט ולמרידות נגד עותמאן במצרים, בכופה, באל־מדינה ובמחוזות רבים אחרים.

אמנם היטה עותמאן אוזן קשבת וקידם בברכה את נציגי המשלחות האופוזיציונריות שדרשו בתוקף את התערבותו לשינוי ולתיקון העיוותים, אולם למרות הבטחותיו לתיקון המעוות הוא לא נקט, הלכה למעשה, בצעדים חיוביים לשיפור המצב.

עותמאן נרצח בביתו בשנת 656 לספירה לאחר שתים עשרה שנות כהונה בידי אזרח מצרי שעל פי הסברה הוסת על ידי המורדים מכופה שהצהירו לפנים על תמיכתם בעלי אבן-טאלב לחליפות.

מותו הפתאומי של עותמאן והשמועות שרווחו סביב הרצח העכירו מאוד את האווירה במיוחד אחרי תגובתה החריפה של אלמנתו שמסרה את בגדיו המגואלים בדמו למועאויה, שליט סוריה, ודרשה ממנו לנקום את דמו.