פרק שביעי. גולי ספרד במרוקו. 1492 – 1538
פרק שביעי.
גולי ספרד במרוקו. 1492 – 1538
המעבר החדש להיהדות במרוקו על ידי המגורשים מספרת שנת 1492, תלאות המגורשים שבאו דרך החוף ראזילא, סאלי, לעראייש, המחלה בפאס, שריה גדולה, דבר ורעב……
בעיר הזאת שהייתה נחשבת אז למלכות פורטוגל הותר ליהודים מטעם המלך עמנואל לשבת בה על פי דבר המלך אשר הוציא ביום ה-4 במאי שנת 1509. בין אלה שנושבו בה מכבר ובין אלה שבאו לשבת בה מחדש ואם בכל זאת ימצא המלך לחפצו לגרשם מן העיר הזאת אז עליו להודיע להם שנתיים ימים לפני הגירוש ולתת להם לצאת עם כל קניינם ורכושם.
גם הקנאי יוחנן השלישי אחרי גרשו כלה את שארית יהודי פורטוגל הוציא את העיר אספי מן הכלל ואחרי שנים רבות, בשנת 1533 נתן רשות ליהודי אספי לצאת ממנה ולשבת בארזילא.
בכלל ניכר הדבר כי המצב של יהודי מרוקו ופאס בפרט בחצי הראשון של המאה השש עשרה לספירה היה – כמו שכתבנו – לא רע, וזאת עובדה אחת שתוכל לאשר השערתנו זאת תסופר אצל כותבי הזכרונות אחדים בשנת ר"ף – 1520, שרר רעב נורא בפאס ומתו כל הבהמות ובני אדם הרבה מתו ומבני ישראל לא מת עוד אחד.
כי עושרם ואוצרות הרב אשר היה אתם עמדו להם בעת צרה ההיא, גם בשנת רצ"ה – כמו שיספר רבי חיים גאגין הנ"ל – הייתה שנת בצורת במרוקו, הויה העולם בצער גדול, ובכל זאת לא נמנעו היהודים המגורשים מלשלוח חטים לחוץ לארץ מבלי להרגיש ביוקר השורר בארץ שמפני זה חרה אפם של בני עם הארץ ויחשבו עצות להרוג ולאבד את היהודים ואת המלך שהיה מגן עליהם לולא שעד מהרה נפתחו שערי רקיע וירדו גשמים מרובים.
אמנם לפי דברי בעלי זכרונות אחרים קרו עוד אז בחצי המאה הראשונה של המאה הי"ז, רדיפות גדולות ליהודי מרוקו, סופר דברי הימים החכם מ. קאיזרלינג יספר על פי מקורות אחדים כי איזה שנים אחר גירוש ספרד היה היה שמד גדול, העם הצורר התנפל בזעפו על היהודים ויבז את רכושם וגם עשה בהם נרג ואבדון רב. בפאס חי אז בעת ההיא יהודי אחד ושמו אהרן, אשר היה חכם גדול משכיל ונבון דבר שידע לרכוש לו את לב המלך וימצא חן בעיניו מאד והיה לו יד בכל עסקי המלכות.
שנאת העם וביחוד כהני המושלמנים גברה למלכם עוד יותר מאשר לאיש הזה על כי הטה לו כל כך חסד וגם נשמע אליו ויתקוממו עליו ויהרגו את המלך וגם את אהובו זה ביום אחד ובו ביום נכנסו לרחוב היהודים ויהרגום וישימו אותם לבז ולמשסה את בתיהם החריבו וכל רכושם שללו למו.
הד ההרג הזה נשמע ויתפשט כמרוצת הברק גם ביתר ערי המחוז, ובמקרה יהודי פאס קרה גם ליתר היהודים אשר בכל הערים הקרובות, ועל ידי השמד הזה רבים היו אשר המירו את דתם מיראתם אך בסתר לבבם נשארו נאמנים לדת ישראל, והדבר הזה לא נכחד גם מעיני המלך החדש שמלך שמלך על מקום הנרצח.
ולכן הוא נתן צו לכל היהודים המומרים האלה כי הרשות בידם לשוב לדת אבותיהם בתנאי כי עליהם להכנע אל החקים המיוחדים האלה : לבל יוכלו לנעול מנעלי עור כאצילי הארץ כי אם נעלים העשוים מנעורת פשתן וקנבוס, לבל יוכל איש לרכוב על סוס ולשאת כלי נשק, צריך גם ללבוש בגד עליון שחור, ובשום אופן לא יתנו על בשרם בגד בצבע ירוק.
ועם כל ההגבלות האלה אשר צוה המלך ההוא להבדיל בם את המומרים, הרוב מהם חזרו לדת אבותיהם ויסבלו בדומיה. עוד אחרי זמן רב בשנת 1532 ( רצ"ב ) קבל הצרפתי אנדרי די ספוליט, שבא לפאס, רשיון מהמושל מולאי איברהים, לריב את היהודים ולהתוכח אתם בפומבי, אכן הם הראו אז אומץ לב ובשתי פעמים אשר התוכח אתם לא הצליח ולא יכול להעבירם על דתם.