נשים יהודיות במרוקו-א.בשן-נשים יהודיות במרוקו – דמותן בראי מכתבים בין השנים 1733 – 1905

 

חסן בראשון 1873 – 1894.

ימי שלטונו התאפיינו במערכות צבאיות נגד שבטים מתמרדים ובמשבר כלכלי עקב בצורת בשנים 1878 – 1884.  גם יהודים סבלו ממחסור, ונעזרו בתרומות של האגודות היהודיות שנדונו לעיל ובמשפחת רוטשילד.

גרמניה הביסה את צרפת בשנת 1871 ושאפה להשיג אחיזה באפריקה, וב – 1873 פתחה נציגות בטנג'יר. ב – 1890 נחתם הסכם מסחרי בין גרמניה למרוקו, ונפתח קו אוניות ביניהן. לארח שכבשה צרפת את תוניסיה ב – 1881, עשתה מאמצים להשתלט על מרוקו.

בשנות התשעים עלתה השפעת צרפת. חסן חזר על ההבטחה שנתן קודמו למונטיפיורי, אבל זה נשאר על הנייר, ובפועל גברו ההתנכלויות.

החסות.

בעקבות התרחבות בנסחר עם מרוקו במאה ה- 19 דאגו מדינות אירופה וארצות הברית לכך שסוחריהן ונציגיהן לא יהיו נתונים למרות הממשל, ובכלל זה תשלום מסים והגבלות שונות. בנוסף לסגל הדיפלומטי, זכו לחסותן גם אזרחים הזרים של המדינות שחתמו על ההסכמים.

לפי הסכמים אלה, היו שני סוגים של בעלי חסות : א – נתינים מקומיים שהועסקו מטעם משרדי הקונסוליות. ב – מתווכים מקומיים שהועסקו מטעם הסוחרים הזרים, וכל אחד זכות לשני מתווכים בכל סניף.

תעודת החסות העניקה שחרור ממסים לשלטונות, שחרור משירות צבאי ואי כפיפות למרוּת השיפוט המוסלמי. החסות הייתה בתוקף רק לתקופת השירות, ולא עברה בירושה – פרט למשפחת בן שימול, ששירתה את צרפת במשך דורות בתור תורגמנים.

בפועל נהנו מהחסות לא רק יהודים שהיו זכאים לכך מכוחות ההסכמים, אלא גם יהודים אמידים שרכשו תעודות חסות. ועוד יתרונות היו לבעליהן של תעודות אלה : לא חלו עליהם לא ההדבלות שב " תרנטי עומאר " ולא ההשפלות השרירותיות של מושלים מקומיים ; ואם נפגעו זכו להגנתו של הקונסול שממו קנו או קיבלו את תעודת החסות.

ועידת מדריד .

הועדה התכנסה במאי 1880 שהשתתפות נציגי 14 מדינות אירופה, בנוסף לארצות הברית ולמרוקו, ודנה בין השאר בנושא תעודות החסות. מספרם של בעלי החסות גדל, והסולטאן חסן הראשון לא ראה בעין יפה תופעה זו, ואילו האגודות היהודיות בפריס ובלונדון וכן עשירי היהודים במרוקו היו שבעי רצון ממצב זה ותמכו בהגדלת מספרם של מקבלי החסות, כדי להימנע מההגבלות ומההתנכלויות של המוסלמים.  

בהחלטות הוועידה חלה החמרה בתנאים לקבלת החסות. אחת מהן הייתה שמי שעזב את מרוקו וקיבל אזרחות זר וחזר למרוקו, נעשה זוב נתין מרוקאי לאחר זמן מסוים. בוועידה נדונה גם בעיית חופש הדת לנתינים הלא מוסלמים, ומוחמד ברגאש הווזיר לעניינו חוץ של הסולטאן, הבטיח שחופש הדת מובטח לבני כל הדתות.

בתקופה זו חלה הרעה במצב היהודים עקב עריצותם של מושלים מקומיים והם נפלו קורבן לעלילות, לגירושים, להתנפלויות על רבעים יהודיים, לשוד ולרצח בדרכים. המידע על תופעות אלה הגיע לכל ישראל חברים ולאגודת אחים.

אגדוה זו יחד עם ועד שליחי הקהילות באנגליה הגישו ב  3 בפברואר 1888 תזכיר לממשלת בריטניה ובו 27 סעיפים של השפלות והגבלות החלות על יהודי מרוקו, חלקן אינן מעוגנות ב " תנאי עומאר ". אלה כלולות בין השאר תשלומים מיוחדים, עבודות בכפייה, הגבלות כלכליות, החובה לחלוץ נעליים ביציאה מהמללאח, פגיעה בחופש הדת ועוד.

לסולטאן היו גם קשרים חיוביים עם היהודים. בהתחשבו בשנות הבצורת שקדמו ל – 1887 ויתר הסולטאן ליהודי מראכש על מס הגולגולת שהיו חייבים לו בעבור שמונה שנים. לאות תודה מסרה לו משלחת של רבני העיר נוסח תפילה לשלומו בערבית, שחוברה לכבודו. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

מאי 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר