ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

המבנה החברתי של הבדואים במדבר

בתחילת המאה ה-20 ישבו בדתם הארץ כ-400,000 ערבים, מהם 150,000 פלחים, וב-55,000 בדואים. במשך 1,300 שנות שלטון התורכים לא הוקם במדבר שום ישוב קבע. רק ב-1900 הוחל בהקמת באר-שבע.

הבדואי, במצוקתו, הסתפק במועט; מים לשתות, לחם לאכול וכותונת לעורו. אבל גם כדי להשיג את המעט הזה נאלץ לכתת רגליו ולחפש ברחבי המדבר היבש; ובשנות בצורת נאלץ לנדוד אף אל מחוץ לגבולות המדבר.

אוכלוסיית המדבר44 מורכבת משבטים גדולים וקטנים, או מקבוצות. הקבוצות והשבטים הקטנים, על-אף שהם עצמאיים, היו קשורים למשפחת שבט האב; ולמרות שהיו פזורים על-פני מרחקים גדולים, הם שמרו על זיקה הדדית בכל תחומי-חייהם. השבטים הגדולים חלשו על מקורות המים וישבו קבע דרומית לעזה. סביבם ישבו השבטים הקטנים והקבוצות השייכות להם. לכל אחד מאלה היתה חזקה על שטחי זריעה ומרעה במדבר הגדול.

מתוך השבטים הקטנים יצאו מדי פעם קבוצות והלכו אחרי בני השייחיים הגדולים, אם מתוך שהתבגרו ואם מתוך שאיפה למנהיגות עצמאית. בן של ראש שבט גדול הקים לעצמו שבט קטן ועמד בראשו.

השלטונות העותומאנים לא התערבו במבנה השבטי והבדואים היו חופשיים, הן בתנועתם בשטח והן בהתפתחותם החברתית והארגונית.

לא היתה אפשרות כלכלית לחיי ישוב קבע במדבר ולחקלאות מיזרע סדיר, בשנות היובש ובשנות הבצורת. הבדואים נאלצו להתפרנס בעיקר מגידול בהמות, ולחיות חיי נוודים בין מקומות המרעה והמים. הם לא בנו בתים קבועים, אלא ישבו באוהלים שאותם הם נשאו עימם ממקום למקום. יש נוודים ויש נוודים למחצה. איזור נדידתם של הנוודים נתתם בתוך איזור נדידתם, שבו קבעו לעצמם מקומות חנייה ראשיים, שאליהם הם חוזרים ורק ביניהם הם נדדו. הנוודים למחצה הם אלה העוברים לאט-לאט לחיי חקלאות, ויוצאים למרעה בלבד. אלה התחילו לזרוע ולעבד חלקות קטנות, אם-כי בצורה שטחית ופרימיטיווית.

הבדואים במדבר היו מעבירים את האוהלים לפחות פעמיים בשנה, כדי לחפש מקומות נקיים מפרעושים. נהגו לסווג את הבדואים לפי סוג הבהמות שהם מגדלים. אלה שגידלו גמלים וסוסים גזעיים, נחשבו לאצולה.

בין הבדואים אין זכר לאדמות מושאע (בעלות משותפות על הקרקע על-פי החוק העותומאני). האדמות התחלקו בין בני השבט בקביעות ולצמיתות. לפעמים נעשתה הבעלות על-ידי תפיסה וחזקה על שטחי העניים והחלשים. השבטים חסרי הקרקע חכרו אדמה מהעשירים, או עבדו אצלם תמורת שבר עלוב.

ארגון מטות השבטים

הבדואים מאורגנים במטות (בערבית, "קבייל"). כל מטה הוא איגוד של שבטים (בערבית, "עשירה"), כל שבט מתחלק לבתי-אב (בערבית, "חמולה". ברבים ״חמולות״). כל חמולה מורכבת ממשפחות "עאילה" (מקובל שכל משפחה כוללת אב, אם, אחים, אחיות, נכדים ונשותיהן). החמולה מונה כ-200 נפש, והשבט 1000- 2,000 נפש. שבטי המטה התפזרו על פני שטחים גדולים, וכל אחד מהם הפך אט- אט ליחידה עצמאית.

השייח' הוא ראשון בין שווים. יש לו זכויות-יתר מבחינה חומרית, כגון: חלק גדול יותר בשלל, ובמקרה של מסע לשוד הוא מייצג את השבט באישיותו. במשטר הבדואי נקבעים השייחיים באופן טבעי, אם מתוך הסכמת בעלי הדעה ואם מתוך תחרות בין מועמדים שונים.