עקיבא אזולאי – איש ירושלים – עריכה וכתיבה-סולי שרביט

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

באדיבותה של סולי שרביט – עורכת הספר

בתיווכו האדיב של ד"ר משה עובדיה

ששלח לי את הספר הזה, כמתנה מהמשפחה

כל הזכויות שמורות למשפחה……..

מוקדש לזכרו של אבינו, מורנו ורבנו עקיבא אזולאי ז״ל, איש ירושלים, ולאמנו, תיבדל לחיים, אסתר אזולאי.

יוצרי! הבינני מורשה להנחיל.

איני מתיימרת להתקשר בעטרה של סופר, אולם מן הראוי להעלות על הכתב ולספר לנכדים, לנינים ולבני הנינים סיפור קורות חיים, שבו נפרשת יריעת חייהם של אבותינו; יאמרו לך: ״העבר מת, ההווה זורם, והעתיד לפנינו, ומה שהיה נשכח ונמוג״. ואולם, בפתגם ידוע נאמר: "עשית ולא דיווחת – לא עשית״. הרעיון והמחשבה להעלות על הכתב את הזיכרונות  ואת קורות המשפחה הבזיק בי עם מותו של אבי, עקיבא אזולאי, זיכרונו לברכה. רציתי לתאר במלים, באיורים ובתמונות את פרשת חיי אבי, תולדות משפחתו – ההווי, המנהגים והמסורת, שרכשנו לנו מבית אבא, מימי ילדותנו; חלק הארי מהם העליתי, מסיפוריו ומסיפורי חברים, וחלק פרחו מזיכרוני ונשחקו בגלגלי הזמן. חשבתי כי מן הראוי להשאיר זכר להווי של עולם שחלף, ומקווה אני, כי הצאצאים ובני המשפחה הבוגרים יותר ימצאו חפץ בחוויות, באירועים ובתיאור ״חיים שכאלה" של אבי המשפחה.

 כשמסתכלת אני על העתיד הצפוי לכל אדם בהגיעו לערוב ימיו, פוקדת אני באהבה ובגעגועים את זיכרונותי. אבותינו באו לארץ ישראל ספוגי אהבה לתורת ישראל ולארץ ישראל. ברור, כי עלינו להרכין ראש ולנהוג דרך־ארץ לפניהם, על שסללו הדרך, בנו יסוד והניחו תשתית להקמת המדינה. גלגלי הזמן עשו את שלהם; הרבה ממה שעבר עליהם נשתכח בינתיים. בכנסים משפחתיים וביום ההולדת של הורי הסתפק אבי, זיכרונו לברכה, בסיפורים על תולדות משפחתו ועל הארץ שבה חיו הסבים והסבתות, ואילו על העולם הסוער, הרוגש וגדוש האירועים, אשר היה מעורב בו, המעיט לדבר. היריעה נפרסה בעצם רק לאחר מותו, ביום השבעה, בעזרת סיפורי חברים, ידידים ובני משפחה. לא אחת הרהרתי, מדוע לא מצא אבא לנכון לכתוב על עברו. עכשיו, עלי לנסות להציל קטעי זיכרונות. כל אימת שאני מתייחדת עם זכרו של אבא עולים במוחי מחשבות והרהורים. מה מאושרת הייתי לו שמעתי את קולו, את חוות דעתו, שהייתה ספוגה ניסיון וחוכמת חיים. ואיני יכולה לפסוח על אמא, תיבדל לחיים ארוכים, אשר ליוותה את אבא במסירות ובנאמנות בכל שנות חייהם יחד. לולא אמא, תמהה אני אם יכול היה אבא להיות שותף פעיל לכל התמורות והמאורעות הגדולים שקרו בימיו.

סולי שרביט

במשפחה

יש בית והוא מבצר על ההר

יש בית והוא ארמון מפואר

אך לא העיקר הוא הארמון או הבקתה,

חשוב הוא הבית שבנית אתה

קורות עקיבא בן דוד

1913   – נולדתי בארץ ישראל, בעיר יפו, לאבי הרב דוד אזולאי ז״ל ולאמי סוליקה. באותה עת היה אבי רבה הראשי של העדה ביפו.

1914   – במלחמת העולם הראשונה, היגרנו לאלכסנדרייה.

1918 – חזרנו לירושלים.

1929 – התגייסתי לארגון ההגנה, שהיה אז עוד במחתרת, ושם קיבלתי את השכלתי הצבאית.

1936 – התגייסתי לנוטרות, להגן על היישובים העבריים בירושלים.

1948-1940 – שירתתי במחלקה הערבית של ההגנה.

1948 – הייתי אחראי על אספקת המים לירושלים.

1963 – נתמניתי למנהל מחלקת התברואה בעיריית ירושלים.

1969 – נתמניתי לסגן ראש עיריית ירושלים.

נולדתי ביפו כבן הזקונים של רבי דוד אזולאי ז״ל, שהיה חכם ומקובל. הוא הביא אותי לעולם בגיל 89 שנים – ומבטיחכם אני כי אין טעות בגיל – ואילו אמי הייתה בת עשרים וחמש שנים כשילדה אותי. ביום השמיני לחיי קראו לי משה. הדבר המקובל אז היה: מי שחייו בסכנה יחליף את שמו, והדבר ייחשב לו כאילו נולד מחדש. לקיתי בחזרת והובלתי לירושלים במצב אנוש, ובזכות החלפת השם לאבנר הבראתי. חיי כמו ניתנו לי מחדש. לאחר כשנה שוב חליתי, ואבי ז״ל החליט להעלותני לקברו של רבי עקיבא, אולי זכותו תעמוד לי. וכך היה. עליתי לקברו, ואף הוחלף שמי מאבנר לעקיבא; מאז ועד היום יכול אני לאמר כי אני בריא ושלם. ב־1914 גירשו התורכים את משפחתנו, כיוון שהיינו נתינים זרים. גורשנו לאלכסנדרייה והתגוררנו שם במעברה.

התחלתי את לימודי בכותאב (חדר) של הרב החכם רבי מאיר, במעברה באלכסנדרייה, וכל זמן שהותנו שם שקד עלי אבא בלימודי התורה, ואילו אמא פרנסה אותנו מעבודות תפירה בשירות הבריטי. הייתי שובב כה גדול עד שכוניתי בפי אבי"עשיו״, ואילו אחי הגדול ממני כונה ״יעקב". ב־1919 חזרנו ארצה ברכבת. כעבור זמן מה עברנו לגור ברובע המוגרבים שבעיר העתיקה, ושם למדתי בישיבה הספרדית ובתלמוד תורה. המקרה המצער בחיי היה לראות את אחי ציון ז״ל בן השלוש־עשרה נהרג מפיצוץ של רימון, אשר נזרק על ידי ערבים.

 מאורעות ירושלים של אז חרוטים בזיכרוני, כי הייתי שותף להם וחלק בלתי נפרד מהם. כשפרצו המאורעות, בשנת תרפ״ט, נרצח חברי בשער יפו. הצטרפתי להגנה באותה שנה. לאחר המאורעות פגעו הערבים במשפחה יהודית מרחוב הארמנים. התארגנו להשיב מלחמה שערה ופגענו בערבי. כתוצאה מכך הייתי מבוקש על ידי הערבים, ואמי דאגה להבריחני לחוץ לארץ, למרוקו. הייתי כשנה במרוקו, ולא מצאתי את מקומי שם. חזרתי ארצה.

מאז ומתמיד אהבתי לרקום יחסים כנים בין אנשים, ללא הבדלים של חברה, עדה או עם. במקצועי הייתי שרברב, ועבודתי הייתה מיריחו ועד שכם. הודות לכך סייעתי בהשגת מידע מודיעיני, וכן עסקתי ברכישת נשק.

ב – 1936  גויסתי לנוטרות, והייתי בין הגפירים הראשונים בירושלים. רוב פעילותי התרכזה סביב ערביי ירושלים. אלה כינוני ״אבו דאוד״, "איבן אל ערב״, וזה מוכיח שרכשתי את אמונם המלא. עם קום המדינה הצטרפתי למחלקת המים של עיריית ירושלים.

א. גָּפִיר  (ז') [ערבית: חָ'פִיר] נוֹטֵר, שׁוֹמֵר בִּטָּחוֹן, שׁוֹטֵר [השם רָווח הרבה בארץ בתקופת המנדט הבריטי].

ב – 1948 הועברתי מהנוטרות למפעל המים המספק בים לירושלים. תפקידי היה לפקח על קווי המים המובילים את המים מראש העין לירושלים, ומעין פרה לירושלים. תפקיד זה הוטל עלי מטעם ההגנה. אחד התנאים לקבלת עבודה זו היה לעקור את מגורי ללטרון, אשר בדרך לירושלים, וזאת כדי שיתאפשר לי להיכנס למחנה הריכוז בלטרון, באמתלה של אספקת מים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר