עין רואה ואוזן שומעת סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי
ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל
עין רואה ואוזן שומעת
סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי
מאת חנניה דהן ז"ל.
הרצל מול פארוק
בעובדי בדואר, עבד אתי ערבי בשם זמורי אל-בכראווי. הוא היה נשוי לאשה יהודיה, מסעודה ממראכש, שבכל זאת שמרה על יהדותה מבחינות רבות. אפילו האוכל בביתה היה כשר. הערבי הזה, התיידד אתי טוב מאד, אבל למטרות מסויימות כדי לדעת היטב את פעילותי הציונית, כי הוא ערבי לאומני מובהק, וידע איך להיות אדם מזוייף ודו-פרצופי. מדי בוקר, בלכתו לעבודה היה עובר דרך הבית שלי, אומר ״בונג׳ור״ לבת שלי ונותן לה נשיקה. הוא יזם כמה פעולות נקמניות נגדי אפילו רצח. והודות לאשתו ידעתי על מזימותיו, ואף ניצלתי שלש פעמים ממוות בטוח.
יום אחר הוא אמר לי: ״חנניה, זה שנים שאנו מכירים זה את זה, ואף פעם לא ביקרת אצלי ולא ביקרתי אצלך, אני מזמין אותך לפגישה חברית אצלי בבית״. נענתי לרצונו ובקשתי ממנו לא להגיש בישולים ודברי בשר, אלא פירות וירקות, שתיה וכו'.
הכרתי גם את אביו ואת אחיו שהיו נחמדים מאד. ורחוקים מדעותיו הלאומניות.
ביום שנקבע באתי לפגישה. לתדהמתי מצאתי עוד כעשרה ערבים, כנראה שהוא הזמין אותם להכיר אותי אישית.
בשבתנו בחדר האורחים, ראיתי שהוא הניח וסידר על המזנון סמלים ערביים שונים: ספר הקוראן, דגלים קטנים של כמה מדינות ערב ופסל קטן של פארוק – מלך מצרים. שוחחנו ברוח טובה על כל מיני נושאים: יהדות, ציונות, ארץ ישראל וכו'. נזהרתי מאד להתנהג בתבונה, וברוח סובלנית. ידעתי איך שהוא על המטרה הנכונה של הפגישה. נחשפתי לעיני כל הלאומנים הערבים, ומאז התנהגתי ביותר זהירות. הפגישה נגמרה כאילו ברוח טובה.
אחרי חודשים, אמרתי לו: ״זמורי, הגיע הזמן שאחזיר לך טובה תחת טובה, אני מזמין אותך ואת חבריך לפגישה בביתי״.
לפני הפגישה סדרתי על המזנון: ספר תנ״ך, דגל התנועה הציונית, כמה דברים מתוצרת ארץ-ישראל, ופסל קטן של הרצל שהיה לי, ועם זה תעודת הבן שלי אוריאל, שנרשם בספר הזהב של הילד מטעם ״קרן הקיימת לישראל״.
אשתי התנגדה לסידורים אלה בכל תוקף, באומרה שזה ימיט עלי שואה. לא קבלתי את דעתה. ביום המועד, זמורי בא לביתנו עם שבעה ערבים, כנראה מאותם שהיו בפגישה הראשונה. הכיבוד היה עשיר מאד, השיחה בינינו היתה שטחית ביותר כנראה שהם נדהמו ממה שראו. נתנו לי מתנה ועזבו הבית ברוח צנונה ביותר.
למחרת היום בא אלי זמורי ואמר לי: ״ניקרת לי ולחברים שלי את העיניים בדברים שהצגת על המזנון״. עניתי לו: ״א) הדברים שראית על המזנון שלי, לא היו למענך או למען חבריך, תמיד הם מונחים על המזנון שלי. ב) אני לא אמרתי מלה על מה שהנחת בכוונה על המזנון שלך. אתה ערבי, ואני יהודי וכל אחד מאתנו יש לו השקפת עולם משלו. קבל את זה בהבנה, על אף שאני יודע מה המזימות שאתה רוקם נגדי. אמשיך בדרכי עד אשר אתה תבין. שאין כל שנאה בינינו״. הסוף ידוע.
פגר חתול שלא היה בתנאים הכתובים
שליחים (שדרי״ם) רבים, הגיעו למרוקו מארץ ישראל לאיסוף תרומות, כי יהודי מרוקו תרמו רבות למוסדות הישוב הישן בא״י (ראה ״שלוחי א״י, מאת אברהם יערי). רוב השליחים היו ממוצא ספרדי, ובעיקר מקרב יוצאי מרוקו, שעלו לא״י בתקופות שונות. הם נקבעו במיוחד בגלל ארץ מוצאם (מרוקו) שתנאי החיים של היהודים בה היו ידועים להם, ומרצונם קיבלו על עצמם תנאים אלה. בתקופה מסויימת נשלח למרוקו שד״ר אשכנזי, מטעם מוסדות חברון. בהגיעו למרוקו, הוזהר מפני הגזרות החמורות שהונהגו אז על יהודי מרוקו (גזרות אלה לא היו ידועות לו), מחשש שיקים שערוריה אם פעם ייפגע על ידי הערבים. בשומעו אזהרה זו, החליט ללכת למושל העיר המוסלמי ואמר לו ״אני באתי מארץ הקודש לאסוף תרומות לעניים ולמוסדות צדקה, למוסדות ״המוגרבים״ (יוצאי מרוקו) החיים בדלות ובחוסר כל. שמעתי והוזהרתי, שבמרוקו קיימים תנאים מיוחדים וגזרות על היהודים. ברצוני לדעת אותם כדי שאסתגל להם גם אני״. המושל אמר לו ״קח דף נייר ורשום: היהודים חיים בנפרד ברובע שנקרא ״מללאח״. ברובע זה איש לא מתערב בענייניהם. אם כי, מדי פעם, יש התנפלות עליהם, שוד והרג מטעם כמה שבטים ערביים, שמורדים בשלטון. היהודי חייב ללבוש רק בגדים שחורים, אסור לו, מחוץ ל״מללאח״ לרכב על חמור או על כל בהמה. בעוברו ברובע המוסלמי, הוא חייב להחזיק את נעליו ביד וללכת יחף. לא פעם קורה שערבי כלשהו נותן לו מכה על הראש ואומר לו ״האדא מא כ׳ללאוולך ג׳דודך״(זה מה שהורישו לך אבותיך), ועוד כמה גזרות אחרות״. השד״ר אומר למושל ״גם בארץ הקודש, הערבים מתנכלים ליהודים, אבל לא בתנאים קשים כאלה. על אף היותי בעל נתינות זרה, למען הצלחת שליחותי, אני מקבל על עצמי גזרות אלה, אם כי בכוחו של המושל לבטלן. כי הרי לשנינו, אתה ואנחנו, יש לנו אב אחד״.
יום אחד, בצאת אותו שד״ר לסייר ברובע המוסלמי, התנפל עליו ערבי אחד ואף לקח פגר חתול מת שהיה ברחוב וזרק אותו על פניו. השד״ר התנפל על הערבי והנחית עליו מכות נמרצות. מוסלמים עוברי אורח נטפלו לרב, היכו אותו והביאו אותו בפני מושל העיר. המושל אומר לרב ״הרי הזהרתי אותך מראש, ולמה הכית את הערבי״. ״אדוני המושל״ אומר לו הרב ״הרי רשמתי בפני את כל הגזרות הקשות החלות על היהודים, עליהן חתמת במו ידיך, אבל לזרוק על יהודי פגר חתול, זה לא כתוב בין הגזרות שרשמתי״. המושל ראה שהרב צודק בטענתו, שחרר אותו והעניש אותו ערבי שזרק עליו את פגר החתול, ואף הקל במקצת את הגזרות הבלתי מוצדקות שנגזרו על היהודים, בזכות אותו שד״ר. ״חוכמת חכם תיישר את דרכו״.