שבחי רבי חיים בן עטר – גדליה נגאל – קו לקו. אסופת מאמרים

שבחי רבי חיים בן עטר

גדליה נגאל

סיפור נוסף המתקשר לנסיעותיו של ר׳ חיים הוא סיפור בעל התשובה. מסופר, כי ר׳ חיים הפליג בים ואניתו טבעה. הודות לאחיזתו בקרש הצליח להגיע ליבשה ולהינצל מטביעה. הוא נדד ביערות ולן על העצים. פעם ראה בית בודד ריק מאדם ומלא כל טוב. נכנס, סעד לבו ושכב לישון. בהתעוררו נרעש למראה תושבי הבית, חבורה של ארבעים רוצחים. הללו עמדו לרוצחו נפש, ואך לבקשת מנהיגם דחו את מזימתם. בשיחתו עם ר׳ חיים גילה המנהיג, כי לפנים נמנה על תלמידיו. הוא הודה ברצח הוריו וביקש מר׳ חיים תיקון תשובה. הוא הבטיח לקיים כל המוטל עליו, ובלבד שיזכה לחיי העולם הבא. ר׳ חיים דרש ממנו לשוב מחיי חטא ולקיים אה מצוות התורה. כן ציווה עליו לגדל במסירות נחש קטן, אשר עתיד לנשכו ולהמיתו. מוות זה יהווה כפרה, בבחינת מידה כנגד מידה, שכן, אף הוא גודל על ידי הוריו במסירות וגמל להם רעה תחת טובה. ראש הרוצחים הציל את ר׳ חיים מידי חבריו, והביאו למקום מבטחים. הוא עצמו עזב את החבורה, ונהג בהתאם לדברי ר׳ חיים. אחרי פטירתו הופיע לר׳ חיים בחלום, ובישר לו שזכה לחיי עולם הבא בזכות התיקון שקיבל מידי ר׳ חיים.

ב. הסיפור החסידי קובע שהבעש״ט שמע את שמע ר׳ חיים בן עטר, והעריצו הערצה רבה. דומה כי איגרתו של גיס הבעש״ט, ר׳ גרשון מקוטוב, שנכתבה בשנת תק״ח, היא העדות הראשונה לקיומם של שבחי ״אור־החיים״ עוד בימי הבעש״ט. ואלה דברי האיגרת הרלבנטיים לענינינו:

אהובי גיסי, אדכרנא מלתא, כד הווינא במדורך קדש, אמרת לי פעם אחת שרואה אתה במראה שבא חכם לירושלים ממדינת מערב והוא ניצוץ של משיח, רק שהוא בעצמו אינו יודע, והוא חכם גדול בנגלה ובנסתר ובעל בכי, ואח״כ אמרת לי שאין אתה רואה אותו וכמדומה לך שהלך לעולמו. וכשבאתי לכאן חקרתי אחרי זה הדבר, וסיפרו לי מזה האיש פלאי פלאות, ושמו ר׳ חיים בן עטר והיה חסיד גדול, חריף ובקי בנגלה ובנסתר, והיו כל חכמי ישראל לפניו כקוף בפני אדם, וסיפרו לי בשבחו גוזמא … וסיפרתי להחכמים דברים מת שאמרת עליו ונבהלו משמוע…. אם המכתב אותנטי, וזאת אכן הדעה המקובלת כיום במחקר, הרי יש בו עדות נוספת לטענת הבעש״ט לראייה מרחוק, אך בעיקר עדות לכבוד שרחש הבעש״ט כלפי ר׳ חיים. כמו כן מתברר, כי זמן קצר לאחר מות ר׳ חיים כבר סופרו עליו בארץ ישראל ״פלאי פלאות״, ולפחות סיפור אחד שר׳ גרשון רואה בו ״גוזמא״. מאידך גיסא, כאשר ר׳ גרשון מוסר לחכמים בארץ את דברי הבעש״ט על ר׳ חיים (״והוא ניצוץ של משיח״ ועוד) עמדו החכמים על גודל האבדה ״ונבהלו משמוע״.

אף הסיפור המאוחר שם בפי הבעש״ט שבחי ר׳ חיים. וכה סיפר הבעש״ט לתלמידיו:

דעו, כי — תהילות לאל — אני מוקדם מכל הצדיקים שיש בדורנו זה. כי בכל לילה כשאני עולה עליית נשמה בכל לילה במתיבתא דרקיעא, דהיינו במתיבתא דלעילא, כדי ללמוד רזין טמירין וחידושין דאורייתא, ובשעת חזירתו כשאני יורד משם, אז אני רואה בשאר צדיקים שהם עולים עכשיו. וכל כמה שמשתדלים להקדים העלייה אינם יכולים להגיע לי [!] כי אם בירידתי המה עולים, דהיינו בדרך מגיעים אלי. אך המערבי, דהיינו שיש צדיק א׳ בארץ המערב, וזה שמו אשר יקראו לו: חכם רבי חיים במ״ו [בן מורנו ורבנו] משה בן עטר, הוא מקדים ממני עלייתו לעולם. וכל מה שאני משתדל ומזרז עצמי כדי להקדים לו, איני יכול, כי בירידתו פוגע בי בדרך, בשעת עלייתי.

בסיפור החסידי מקובלת ההנחה שהבעש״ט פירסם את שמו של ר׳ חיים במזרח־אירופה והמליץ על לימוד ספר ״אור־החיים״. ״והרב בעש״ט זללה״ה גילהו ופירסמו בכל מדינות פולין ואשכנז. כן פירסם לחיבורו אור החיים על התורה לכל המדינות הנ״ל. והעיד על ספרו שכל דבריו הם על פי רוח הקודש…״.

אין בידינו עדויות היסטוריות על תפוצתו של ״אור־החיים״ בין ראשוני החסידות. מסופר, כי ד׳ פנחס מקוריץ העריך מאוד את הספר, טען שהוא פירסמו בעולם, ואף ציוה על בנו ללמדו. נראה, שר׳ אפרים מסודילקוב, נכד הבעש״ט, היה ראשון ההוגים החסידיים המצטט את פירוש ״אור־החיים״ בדרשותיו. בשם ר׳ ישראל מריז׳ין, נינו של ר׳ דוב בער ממזריטש, נמסר, כי בעוד שבדורות הראשונים ״היה הזוהר מסוגל לטהרת הנשמה, כן בזמן הזה מסוגל לימוד האוה״ח הקדוש על התורה לטהר את הנשמה״. בנו, ר׳ דוד משה מטשורטקוב, המוסר דברים אלה, מוסיף, כי אצל אביו היתד» חובה ללמוד שיעור שבועי ב״אור־החיים״ .