תקופת הרפורמות באימפריה העות׳מאנית

 

תקופת הרפורמות באימפריה העות׳מאנית

במשך המאה ה־19 חל מפנה רדיקאלי בעמדה המסורתית של השלטונות העות׳מאניים כלפי הנתינים הלא־־מוסלמים בהשפעת תהליכים וכוחות רבי־עצמה. מחד־גיסא, לחצו המעצמות האירופיות, אנגליה וצרפת, מתוך שיקולים פוליטיים ומניעים דתיים והומניטאריים על ׳השער העליון׳ (הממשלה העות׳מאנית) לשפר את מעמד הנתינים הנוצרים; מאידך־ גיסא, ראשי המדינה העות׳מאנית עצמם, שנתפסו לחרדה נוכח תהליך הנסיגה והתפוררות האימפריה מאז מפלת וינה (1683), החלו לתת דעתם על סוגיית השוויון בין נתיניהם, לא רק כדי לרצות את מעצמות המערב ולהבטיח את עזרתן נגד אויבי האימפריה, אלא גם מטעמים אידאולוגיים בהשפעת המערב: בקרב המנהיגות העות׳מאנית החלה מתגבשת תכנית כוללת של תיקונים ברוח המערב, שמטרתה לחזק את אשיות הקיסרות השוקעת, ושדגלה בין היתר בהקמת קהילייה פוליטית עות׳מאנית על־עדתית חדשה, שביסודה יונח שוויון בין האזרחים ונאמנות למדינה.

מנהיגה הבולט הראשון של תנועת־תיקונים זו היה הסולטאן מחמוד השני (1808—1839), שהיפנה את מיטב מאמציו לרפורמות בצבא ובמינהל המחוזות: הוא הכניע את מרבית השליטים העצמאיים־למחצה והאדונים הפיאודאליים, ששלטו בפלכים השונים, וכפה שלטון ריכוזי באימפריה. ב־1826 ערך טבח גדול בחיל היניצ׳רים — צבא הקבע העות׳מאני שהתנגד לתיקונים — והקים תחתיו צבא־מגויסים חמוש ומאומן במתכונת אירופית. בד בבד פעל נמרצות למען הגנה על נתיניו הנוצרים והיהודים מפני הסחיטות וההתנכלויות מצד המושלים המקומיים וההמון המוסלמי ואף הכריז על שוויון לכל נתיניו, ללא הבדל דת. ברם, הסולטאן לא ביצע שום פעולת תחיקה רשמית, המבטלת את הסטטוס הנחות של הד׳מי והמשווה אותו עם הרוב המוסלמי הלכה למעשה.

ההכרזה הפורמאלית הראשונה לגבי השוויון של הנתינים הלא־מוסלמים והמוסלמים באימפריה העות׳מאנית היתה רק בימי בנו של מחמוד השני, סולטאן עבדול מגייר (1839—1861), שפרסם סדרת רפורמות הידועות בשם הכולל תנט׳ימאת (ארגון מחדש). קובץ התיקונים הראשון של התנט׳ימאת היה בלול בפירמאן מלכותי, הנקרא ׳ח׳טי שריף של גולח׳אנה (על שם ביתן־השושנים שליד ארמון הסולטאן) ושהוצא ב־3 בנובמבר 1839 קבל ראשי־העם, מנהיגי העדות ונציגי המעצמות הגדולות. פירמאן זה קרא, בעיקרו, לתיקונים במערכות השלטון והאדמיניסטרציה ולשיפור תנאי חייהם של הנתינים העות׳מאנים תוך מתן ערבות לביטחון חייהם, רכושם וכבודם. משפט אחד בלבד, מנוסח בזהירות ובערפול־מה, נגע בסוגיית השוויון בין בני העדות הדתיות במדינה, בטקסט התורכי והערבי צוין ש׳המוסלמים ושאר העדות הנמנות על סולטאנותנו הנעלה יהנו מחסדינו המלכותיים ללא הפליה׳; בטקסט הצרפתי, שחולק לנציגי המעצמות האירופיות, נוסחה הצהרת־השוויון בצורה בהירה יותר: ׳כל הנתינים — ותהיה דתם וכיתתם אשר תהיה — ייהנו מחמדינו המלכותיים ללא הפליה׳. ההבדל שבין הנוסחים עשוי להצביע על הדילמה, שבה היו נתונים מחברי הפירמאן, ובראשם מוצטפא רשיד פאשא, הווזיר העליון והאדריכל הראשי של התנט׳ימאת. כלפי־פנים נזהרו אנשי הרפורמה שלא לעורר את חמתם של חכמי הדת המוסלמים ( ה ע ל מ א ) ויתר שכבות העם השמרניות־מסורתיות, שהתנגדו לכל שינוי בסטטוס הנחות של הד׳מי — שינוי שפירושו פגיעה בעקרונות האסלאם ובמעמדם הפוליטי השליט של המוסלמים באימפריה; כלפי־ חוץ ביקשו רשיד פאשא וחבריו להשיג, באמצעות הצהרת השוויון, את תמיכתן של המעצמות — ובעיקר אנגליה וצרפת — במלחמה נגד הפחה המתמרד מחמד עלי, שהשתלט על מצרים, כבש את ארץ־ישראל וסוריה ואף איים על מרכזה של האימפריה העות׳מאנית. מכאן העיתוי שבפרסום הח׳ט־י שריף, שנעשה זמן קצר לאחר מפלת הצבא העות׳מאני מידי צבאות מחמד עלי בקרב נציבין שבצפון־מזרח סוריה.

שיקולים דומים, וליתר דיוק הצורך לגמול לאנגליה ולצרפת על עזרתן לאימפריה העות׳מאנית במלחמת קרים נגד רוסיה (1853—1856) הניעו את ׳השער העליון׳ לפרסם בפברואר 1856 את פירמאן התיקונים ( אצלאחאת  פירמאני) השני, הידוע בשם ח ׳טי המאיון (צו מלכותי). בניגוד לקודמו, עסק פירמאן זה, ברובו הגדול, ברפורמות הקשורות בנתינים הלא־מוסלמיים בבהירות ובפירוט רב. בהתייחסו בפירוש ל׳עדות הנוצריות ושאר הנתינים הלא־מוסלמיים׳, קבע צו־ התיקונים החדש את זכויותיהם לחופש פולחן דתי, ולהקמתם ולשיפוצם של מקומות הפולחן ושאר מוסדות העדה. הצו גם הבטיח לעדות הלא־ מוסלמיות שוויון מלא עם המוסלמים בתחום המשפט, בתשלום מיסים ובגיוס לצבא. בנוסף לכך קרא הפירמאן לריאורגניזציה של מוסדות העדה ואסר על שימוש בביטויי־גנאי במוסדות־ציבור ובמסמכים רשמיים נגד לא־מוסלמים.

כתב הרפורמות השלישי והאחרון של תקופת התנט׳ימאת פורסם כעבור עשרים שנה, ב־23 לדצמבר 1876, ועתויו עמד אף הוא בסימן ניסיון של ראשי המדינה העות׳מאנית למנוע את התערבותן של מעצמות אירופה, שעמדו להכתיב לאימפריה תכנית תיקונים חדשה. היתה זו החוקה הראשונה של האימפריה העות׳מאנית, שהוכנה מזה כעשר שנים על־ידי מדחת פאשא, הווזיר העליון באותה תקופה, ואשר קבעה בין היתר מסגרת לייסוד פרלמנט נבחר, שבו יינתן ייצוג יחסי לכל הלאומים באימפריה. חוקה זו גם אישרה מחדש את מעמד השוויון של כל נתיני הסולטאן, ללא הבדל גזע ודת, והעניקה חופש דת וחינוך לכול.

אולם החוקה העות׳מאנית לא קוימה. זמן קצר לאחר פרסומה, עם פרוץ מלחמת 1877 בין רוסיה הצאריסטית ותורכיה העות׳מאנית, פיזר הסולטאן עבדול חמיד את הפרלמנט והתעלם מן החוקה. רק ביולי 1908 השיב הסולטאן את החוקה על כנה והכריז על בחירות לפרלמנט תחת הלחץ הצבאי של ׳התורכים הצעירים׳. הללו הדיחו את עבדול חמיד באפריל 1909 ואחזו מאז ועד מלחמת־העולם הראשונה ברסן השלטון, כשאחת מסיסמאותיהם: ׳כולנו שווים תחת אותם שמיים כחולים, אנו גאים להיות עות׳מאנים׳.״

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יוני 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר