רות קרק שכונה חלוצית של בני העדה המערבית בירושלים החדשה
רות קרק
שכונה חלוצית של בני העדה המערבית בירושלים החדשה: ״מחנה ישראל״ והרב צו״ ף דב״ש
לזכרו של שמעון לנדמן, חוקר וידיד
מבוא
בשנים האחרונות חלה התעוררות בחקר ארץ־ישראל בעת החדשה, שמתחילת המאה ה ־19 ואילך. העיר ירושלים הנה אחד הנושאים הנדונים ביותר בהקשר זה, וביחוד תהליך הצמיחה והגידול שלה והתפשטותה אל מחוץ לחומת העיר העתיקה. יחד עם־זאת נמצא שמספר קהילות יהודיות בירושלים של המאה הקודמת ונסיונות השיקום והבנייה שלהן זכו לסיקור דל יחסית. עם אלו נמנית העדה המערבית, רבה המופלא ר׳ דוד בן־שמעון (צו"ף דב״ש) והשכונה החלוצית ״מחנה ישראל״ שנבנתה על־ידי בניה.
חלק מן ההסבר למצב זה טמון במיעוט המקורות שהיו ידועים לנו עד לאחרונה אשר נגעו לקהילה המערבית, ובמעמדה הנחות יחסית בקרב יהודי ירושלים בשלהי התקופה העות׳מאנית. כמו־כן, יש להזכיר כגורם את יחסי הציבור הלקויים של בניה בתקופה שמאז מלחמת העולם הראשונה ועד היום, לעומת ריבוי הפרסומים של בני משפחות, קהילות ושכונות אחרות.
במאמר זה ייעשה נסיון להאיר במידת האפשר את השינוי לטוב ולרע שחל במצב החומרי של העדה המערבית, מאמצע המאה ה־19 ועד מלחמת העולם הראשונה. במיוחד יושם דגש על אישיותו של הרב צו״ף דב״ש ועבודתו למען העדה, בנסיון לפתור את בעיותיה ולהיטיב את מצבה. יתוארו אף מפעלי הבנייה של הקהילה המערבית בעיר העתיקה וראשוניותם ביציאה אל מחוץ לחומות ירושלים.
העדה המערבית בירושלים בשלהי התקופה העות׳מאנית
כדי להבין את הרקע לפעילותו של הרב דוד בן־שמעון (להלן הרדב״ש) ומפעלי הבנייה, נביא בקצרה תיאור מצב העדה המערבית בירושלים. בסוף העשור הראשון של המאה הנוכחית כתבו אברהם אלמליח ונחום סלושץ על התפתחותה ומצבה של העדה בעיר. ממאמריהם וממקורות נוספים אנו למדים על כמה מאפיינים בולטים: א. העדה בירושלים גדלה מספרית בתקופה שמשנת 1854 ועד לסוף המאה ה־19 מקבוצה קטנה מאוד, בת 15-10 משפחות (ולהערכתי הרבה פחות מחמישים נפשות), לכאלפיים וחמש מאות נפש. ערב מלחמת העולם הראשונה ובזמן המלחמה עצמה חלה התמעטות במספר אנשיה.
טבלה 1 : מספר בני העדה המערבית בירושליפ בשנים 1916-1854
שנה מספר מקור
|
א |
15-10 משפחות |
1854 |
|
ב |
1,000 נפשות |
1872 |
|
ג |
1,290 נפשות |
1881 |
|
ד |
1,100 נפשות |
1889 |
|
ה |
2,420 נפשות |
1896 |
|
א |
2,200 נפשות |
1908 |
|
ו |
1,987 נפשות |
1913 |
|
ז(נתון חלקי)
|
1,029 נפשות |
1916 |
עם מניעי העולים שבאו לירושלים אפשר למנות מחד גיסא גורמי דחייה ממרוקו, שם סבלו רדיפות ועלילות, ומאידך גיסא, משיכה לארץ הקודש שנבעה מחיבת ציון ומתקוות משיחיות. שני אירועים אשר תרמו באמצע המאה הקודמת להגברת העלייה היו השתכנותו של הרדב״ש בירושלים, ביקורו של משה מונטיפיורי במרוקו בשנת 1863 ופגישתו עם הסולטאן כדי לבטל עלילה בדבר רצח ילד ספרדי בידי יהודים.
ב. מבחינה ארגונית זוהי עדה הנאבקת במשך כל התקופה על השגת עצמאות רבה יותר בניהול ענייניה ויציאה מחסות הכולל הספרדי בירושלים. נסיונות אלו שניזומו בידי ר׳ משה ויעקב תורג׳מאן בשנות השלושים והארבעים של המאה ה־19 נכשלו, אולם בשנת תר״כ (1860) הצליח הרדב״ש לייסד עדה וכולל עצמאי, אם כי קשור בהסכמים עם הספרדים. העדה נוהלה על־ידיו, ומשנת תרכ״ו (1866) ועד מותו בסוף שנת 1879, בעזרת ועד בן שבעה חברים, שבחרו נכבדי הקהילה. לאחר מותו ניכרה ירידה בפעילות הנהלת העדה, וחלה סחיפת־מה לרעת הכולל המערבי בהסכמים שקיים עם הכולל הספרדי. כן הופרה אחדות העדה מפאת סכסוכים פנימיים.
ג. מבחינה חומרית שררו בעדה רוב התקופה עוני רב, חוסר מגורים מתאימים ומצב של תזונה לקויה עד רעב. בשנת 1871 כתב דב״ש לאמריקה על כשבע מאות נפש בקירוב (מתוך סך כולל של כאלף נפשות), אשר נמנו עם עניי הקהילה: ״…עניים ואביונים ות״ח [תלמידי חכמים] ויתומים ואלמנות המושלכים בדומן ע״פ השדה… והם מחוסרי מחסה …מזרם ומטר ורוח סערה ואש מתלקחת…."