טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת שְׁלַח

Asilah

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת שְׁלַח

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן,

   אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל…  

       וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ – אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"(שלח יג, ב-כו).

 

חטא המרגלים – הוצאת דיבה רעה על ארץ ישראל.

הדרכים לתיקון החטא  –  אז והיום.

  איך רבים מגדולי ישראל טעו וטועים במצוות ארץ ישראל?

 

"כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" (במדבר יג, ג). קשה לנו להבין איך עשרה מובחרים שבעם המשמשים כנשיאי השבטים, מוציאים דיבה רעה על הארץ ככתוב: "ויוציאו דיבת הארץ… ארץ אוכלת יושביה… ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים – וכן היינו בעיניהם" (במדבר יג, לב-לג). הם הצליחו להוביל מרד עצום נגד ה': "ותשא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא… נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד, א-ד), דבר שגרם למשה ואהרן ל"פול על פניהם". מול העשרה, עמדו שני צדיקים בלבד: יהושע בן נון וכלב בן יפונה שניסו לסנגר על ארץ ישראל: "טובה הארץ מאוד מאוד… ארץ אשר היא זבת חלב ודבש… אך בה' אל תמרדו…" (במד' יד, ו-י). אבל קולם נבלע בהמולת המרד כאשר העדה עמדה לעשות בהם שפטים: "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים".

 

הזוהר הקדוש אומר על הביטוי "כולם אנשים" – כולם צדיקים וראשי בני ישראל, אבל הם החליטו להוציא דיבה רעה על ארץ ישראל בגלל פחדם לאבד את הנשיאות. הכבוד הוא אחד משלושה דברים היכול להוציא את האדם מהעולם.

רבנו הרמב"ן אף מדגיש שהמרגלים נימנו לפי סדר חשיבותם ומעלתם. והנה כלב בן יפונה נמנה במקום השלישי, ואילו יהושע בן נון נמנה רק במקום החמישי.

הנשיאים התבקשו על ידי משה רבנו למצוא את היתרונות שבארץ ישראל ככתוב: "ויתורו" במשמעות של תורת היתרון. ושוב מתעצמת השאלה: איפה נכשלו גדולי הדור, עד שנאמר עליהם "וימותו האנשים – מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה'" (במדבר יד, לז).

"וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ" אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי:

מקיש הליכה לביאה, מה ביאה בעצה רעה, אף הליכה בעצה רעה". (סוטה לה ע"א).

כלומר, מראש החליטו להוציא דיבת הארץ רעה. מדוע ולמה?

הדרכים לתיקון החטא  –  אז והיום.

רבנו "אור החיים" הקדוש מסביר בהרחבה מדוע נשיאי וחכמי ישראל עליהם נאמר: "כולם אנשים ראשי בני ישראל המה", נכשלו בשליחותם. שאלה נוספת אותה מעלה רבנו אוה"ח הק'. מדוע לא התקיים בהם דברי חז"ל: "שלוחי מצוה אינם ניזוקים". ועוד, שאלה, "מצוה בעידנא דעסיק בה – מגנא ומצלא" לדעת רב יוסף, שזו גם מסקנת הגמרא (סוטה כא ע"א). כלומר, מצוות השליחות, אמורה להגן עליהם. אם כן מדוע לא הצילה אותם מהחטא?

תשובתו הראשונה היא: המרגלים הפקיעו מעצמם את שליחות המצווה, ולכן ניזקו. ועל פי הסוד: "וילכו ויבאו – כי אדם גדול כשמזדמנת לפניו עבירה וניגש לעשות אותה – פורחת ממנו נפשו הרמה, ונכנסת בו רוח שטות… כשבאו למשה לדבר דברי רשע, "הלכו" = פרחו מהם אורות הקדושה" ע"פ רבנו האר"י הקדוש (בספר הליקוטים פרשת כי תצא ד"ה עוד כי תצא, עמ' ס) "שכן דרך החוטא, הנשמה פורחת, והוא הולך זולתה".

תשובתו השניה של אוה"ח הק': "שעשו הליכה מוחלטת מארץ כנען, שלא יבואו לה עוד כאשר גילו… לעם". על הפסוק "ולא תקיא הארץ אתכם", אומר רבנו "אוה"ח הק': "אדוני הארץ יתנו את הדין על מאיסת הארץ. ועוד, ביום פקודה, "תקיא הארץ גם את השומרים, על שלא מחו באלה שלא שמרו את המצוות". (ויקרא כ, כב). לכן לא נתפלא כאשר בהיסטוריה הקרובה היו חכמים שהסיתו נגד העלייה לארץ "בסברות כוזבות" כדברי רבי הלל ריבלין משקלוב תלמידו של הגאון מווילנא. אביו רבי בנימין היה בן דודו ותלמידו של הגר"א.

בעצם, כאשר מעיינים בתולדות עם ישראל ויחסו לארץ ישראל, רואים אנו שפרשת המרגלים ותוצאותיה, היא תופעה  החוזרת על עצמה ביחסנו לא"י, הממשיכה ללוות את בני ישראל לאורך הדורות. מצער מאוד לראות שגם בדורנו דור הגאולה, הלקחים לא הופקו על ידי רבים וטובים בעם ישראל, וכדברי רבי הלל ריבלין משקלוב (קול התור פרק ה), "חטא המרגלים במדבר, הוא אחד החטאים הכלליים הרובץ על עם ישראל בכל הדורות עד היום… ובעוונותינו הרבים, חוטאים בזה בבחינת "וימאסו בארץ חמדה", גם רבים מתופסי התורה, ולא יבינו כשנתפסו בחטא המרגלים בסברות כוזבות". רעל "טופסי התורה" אמר הנביא ירמיה: הכוהנים לא אמרו איה ה', ותופסי התורה לא ידעוני… (ירמיה ב,ח) המתייחסים לתורה בכלל, ולתורת א"י בפרט, כמו ל"טופס" משרדי רחמנא ליצלן.

 שד"ל: מטיב להסביר זאת: "למען יעמדו במשך ימים רבים אצל משה, שאם היה מביאם אל הארץ, היו מתפזרים איש בנחלתו ולא היה משה יכול ללמדם דעת, גם לא היו מתפרנסים דרך נס, ולא הייתה האמונה בתורת משה נקבעת בלבם לדורות עולם… " (שלח, יג, ז). לפי הקבלה, המרגלים רצו להישאר בגדר של רוחניות – עולם המחשבה, מבלי לרדת לעולם המעשה, ולכן לא האמינו בניצחון  על הגויים בארץ, בהם ראו אנשים ענקים בלתי מנוצחים, "ונהי בעיננו  כחגבים, וכן היינו בעיניהם" (שלח, יג, לג). התופעה הנ"ל קיימת לצערנו גם בימינו אצל אנשים "יראי ה'" המתרחקים ומתבדלים מנחלת אבותינו בארץ יהודה והשומרון בהם הילכו אברהם, יצחק ויעקב בבית אל, דוד המלך בחברון, יוסף הצדיק בשכם, אלישע הנביא ביריחו, ירמיה בענתות וכו'.

הגעגועים לארץ ישראל מאז יציאת מצרים ועד הגאולה.

מאז הציווי המפורסם של הקב"ה לאברהם אבינו מלפני ארבעת אלפי שנים: "לך לך מארצך וממולדתך – אל הארץ אשר אראך", עם ישראל הלך הולך לארץ ישראל, ולצערנו לעיתים גם הלך ממנה לגלות, אבל מעולם לא נשארה ארץ ישראל ריקה מבניה. לעיתים מעטים, ולעיתים רבים כחול הים כמו בימינו.

ארץ ישראל תופסת מקום נכבד בתורתנו הקדושה ובמצוותיה, דבר הבא לידי ביטוי במטרת יציאת מצרים כדברי הקב"ה: "לכן אמור לבני ישראל אני ה': והוצאתי אתכם… והצלתי אתכם… ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים… והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב – ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'". (שמות ו, ו-ח). גם בגלויות הרבות, יהודים חלמו להגיע אליה, ואכן בדורנו אנו, זיכה אותנו הקב"ה להיות חלק מהחלום שהפך למציאות, כאשר יהודים מכל העולם, עלו וממשיכים לעלות כדי להתיישב בארץ הקודש, בניגוד  לאבותיהם שלא יכלו לעלות עקב הגבלות העלייה בעבר ע"י האנגלים, הטורקים וכו'. והנה, ראו זה פלא, במשך דור אחד בלבד, זוכים אנו למימוש חזון אחרית הימים של הנביא יחזקאל: "ולקחתי אתכם מן הגויים, וקבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם – וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאתכם" (יחזק'  לו, כד-כה).

רבנו חיים בן עטר  כותב בהקדמה לפירושו לתורה "אור החיים": "והאיר ה' עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו – הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלוקי עולם", רעיון אותו זכה לממש עם כשלושים מתלמידיו ובני ביתם בחודש אלול תק"א 1741, ארבעה ימים לפני ראש השנה, ובכך גם ליישם את פירושו לתורה: "באתי אל אשר נשבע ה'… לתת לנו – פירוש –  לדירתנו"  (אוה"ח דברים ג, יג). להלן דברי חברי אוה"ח על חביבות א"י:

רבי יעקב אבן צור – היעב"ץ"קבץ יקבץ/ משפחת יעבץ/ אל נוה מרבץ/ הר נחלתי". (שירי יעב"ץ).

רבי משה אדרעי: "והנחילנו את הארץ הזאת – היא ארץ הקדושה והטהורה אשר בחר בה ה' מכל הארצות".

תיקון חטא המרגלים –

על ידי אמונה בכוחו של הקב"ה – דרך מצוות ציצית.

המרגלים פגמו באמונה ב-ה' בכך שתרו – "ויתורו"- אחרי עיניהם, ולא האמינו בכוחו של ה' שיוריש עבורם את א"י, לכן נדרשו להישאר במדבר 40 שנה כדי לחזקם באמונה. תופעה דומה הייתה אצל חוה אמנו: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכי תאווה לעיניים, לכן עונשם היה בגדי "כותנות עור" במקום "כותנות אור". כנ"ל אצל המרגלים – הצטוו על כותנות אור בדמותה של מצוות ציצית לתיקון האמונה ב-ה' כדברי הכתוב: "במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום – יום לשנה, יום לשנה – תישאו עוונותיכם, ארבעים שנה …אני ה'". (שלח יד, לד-לה).

 מצוות ציצית חותמת את פרשת "שלח" המתחילה בטרגדיית המרגלים המואסים ב"ארץ חמדה", "ארץ הצבי",  "ארץ זבת חלב ודבש", "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" – במצוות ציצית החותמת בביטוי האמונה בה': "אני ה' אלוקיכם" – בעל כל הכוחות והיכולות לכלות את כל האויבים הקרובים והרחוקים.

הקשר בין מצוות חלה, נסכים וציצית לחיים בארץ ישראל.

הפרשת חלה {חלה מהתורה רק כשכלל ישראל נמצא בארץ}.

 נסכים וחטאת – מצוות שחיובן רק בזמן המקדש, ובכך הקב"ה רומז שאת חטא המרגלים ניתן לתקן, כשעם ישראל ישוב לארצו, ובית מקדשו יתנוסס ככתר בראשו.

ה"שפת אמת" אומר שהציצית בה אנו מתעטפים, רומזת לענן שנפרס מעל עם ישראל במדבר, והגן עליהם.

 הנסכים רומזים למי בארה של מרים. החלה רומזת למן.

הקב"ה רומז לבני ישראל שכמו שהגן עליהם במדבר וסיפק להם את צורכיהם ע"י ענני כבוד, מן ומים, כך בארץ ישראל – יזכו/נזכה לחיות בנס המשולב בטבע.

תכלית מצוות ציצית לדעת רבנו "אור החיים" הקדוש.

"דבר אל בני ישראל… ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם, ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת. והיה לכם לציצת,

{א}. וראיתם אתו, וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם,

{ב}. ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם.

{ג}. למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדשים לאלוקיכם"אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם, אני ה' אלוקיכם". (במדבר טו לז – מא).

הביטוי  "והיה לכם לציצית"  נראה כביכול כמיותר, היות וקודם לכן התורה מפרטת את מצוות ציצית.

רבנו "אור החיים" הקדוש מביא את דברי התוספות לדברי רבי מאיר בגמרא (מנחות מג ע"ב.) האומרים שהציצית מהווה חותם המעיד שאנחנו עבדיו של הקב"ה, ולכן יש לפרש את הכתוב כך: פתיל התכלת המאופיין בצבע התכלת והשונה מהחוטים האחרים שצבעם לבן, מהווה – "והיה", חותם המלך המזכיר לנו כל העת שאנחנו עבדיו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ועלינו לנהוג בהתאם לשלושת הכללים הבאים במהלך עבודת ה'.

א. "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם". ע"י מצוות ציצית – חותם המלך, אנו נזכרים {"וזכרתם"} כל העת בקב"ה ועושים {"ועשיתם} את מצוותיו – מצוות עשה.

ב.  "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם". בגלל פתיל התכלת המהווה חותם המלך, אנחנו נזהרים שלא לעבור על מצוות לא תעשה, ובפרט בכל הקשור למראות אסורות בתקופת הקיץ כמו בגדים לא צנועים , ולא נזהרים מספיק בשמירת העיניים. בגד = בגידה. שנזכה ל"כותנות אור" במקום "כותנות עור" כרבי מאיר.

ידוע שהעיניים מסמלות את עולם המחשבה, והלב מסמל את עולם הרגש. התורה אומרת לנו שאל לנו לפעול רק ע"פ הרגש בלבד, או ע"פ השכל בלבד. אלא יש לשלב את שני המרכיבים הנ"ל בבואנו לפעול. לדוגמא: יש לי שיעור תורה. הראש בעד- מצוות עשה,  הלב דואג לי ל – "וירא מנוחה כי טוב". מה עושים?. הדוגמאות הן רבות ובפרט בתחומים הקשורים במראות הקיץ הלא צנועים עליהם רומז הכתוב: "ולא תתורו אחרי לבבכם… והייתם קדושים…". 

ג. "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים". בכוחה של הציצית להציל אותנו מעבירות, ולקדש אותנו במצוות, דוגמת אותו סיפור המובא בגמרא (מנחות מד ע"א) על אדם שניצל מעריות ועוד עם גויה, לאחר שציציותיו טפחו על פניו בטרם מעשה, לאחר שנזכר במדרש אותו למד בעברו: למה נאמר פעמיים "אני ה' אלוקיכם? אחד –  להיפרע מהרשעים, והשני – לשלם שכר לעושי דברו.

את זה סיפר גם לגויה שחזרה בתשובה ועלתה לבית מדרשו של רבי חייא ובקשה להתגייר, ואף התחתנה עם אותו אדם שעמד בניסיון וגם תרמה לו חלק נכבד מרכושה העצום.

לסיכום: הציצית משמשת כגורם מרתיע ומגן מפני החטא, וגם כאמצעי להתקדשות ולייחוד הספירות. (רעיא מהימנא)

מצוות ציצית בפנימיות התורה:

רבי שמעון בר יוחאי אומר: "כל הזריז במצוה זו – ציצית – זוכה ומקבל פני שכינה (מנחות מג ע"ב).

א. ארבע ציציות כנגד ד' אותיות בשם הוי-ה. כנגד ד' רוחות העולם, כנגד ד עולמות אבי"ע: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. כנגד אדם הראשון, אברהם, יצחק ויעקב.

ב. "ציצית": מלשון הצצה – הקב"ה מציץ ומשגיח עלינו בבחינת "מציץ מן החרכים".

 ג. ה' קשרים בחוטי הציצית, סגולה לזכירת חמשה חומשי תורה, וכפילת הקשרים, כנגד עשר הספירות.

תרי"ג מצוות רמוז במלה ציצית = 600 + 8 חוטים + 5 קשרים = 613 = תרי"ג מצוות, בבחינת יעקב: "עם לבן גרתי =613   ,ו-תרי"ג מצוות קיימתי".

רבי מאיר בעל הנס אומר: "התכלת דומה לים, והים דומה לרקיע, והרקיע לכסא הכבוד…". המסר מכך הוא: המבט המעמיק שלנו בפתיל התכלת בתפילה, מוביל אותנו לראות ולהתפעל ממעמקי הים והשמים האינסופיים – דרכם נוכל להתחבר לקב"ה היושב בשמים, "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, וכעצם השמים לטוהר.

"אראנו נפלאות" – החלום ופשרו:

רבי מאיר בעל הנס מבשר בחלום למו"ר אבי זצ"ל,

על פתיחת שערי העלייה לארץ ישראל

זוכר אני את הורי ע"ה שעלו לארץ כמשפחה ברוכת ילדים ושתי סבתות אשר עזבו את רכושם במרוקו: שתי דירות ושלש חנויות, היות ולא היה ניתן למכרם במחיר סביר, כאשר המטרה הקדושה הייתה, להגיע ומהר לארץ המובטחת.

באותן השנים, העלייה לארץ ישראל לא הייתה רשמית דבר שהקשה על העולים ושליחי העלייה.

זוכר אני את מו"ר אבי זצ"ל המשחד את מנהל משרד הפנים המקומי "בכסף מלא" וכמה לגימות מחיה/אראק כדי לקבל את התעודות המתאימות. מידי ערב, הפקיד מוחמד, החליט לערוך בביתנו ביקור נימוסין של כמה לגימות הגונות של אראק, דבר שהוא כשלעצמו מסוכן מאוד, היות וערבי המתלונן על יהודי ששידל אותו לשתות אראק, דינו מאסר בגין "מעביר מוסלמי על דתו". כידוע, למוסלמים אסור לשתות משקאות חריפים, אבל נפשם חשקה בטיפה המרה. לאחר קבלת התעודות, מו"ר אבי חיפש דרך להפסקת ביקורי האראק. באחד הערבים בהגיע הוד מעלת אוהב המחיה, מו"ר אבי זצ"ל התנצל בפניו על כך שהאראק אזל מהחבית, ושלח אותי לקנות כתחליף בירה אותה לגם בהנאה, אבל אינה דומה לגימת אראק ללגימת בירה. מאז, לא דרכה רגלו במפתן ביתנו, עד לעלייתנו ארצה.

 זוכר אני איך חלון ההזדמנויות לעלייה לארץ נפתח באסרו חג פסח – יום המימונה = יום המזל שנת תשכ"ג – 1963. מו"ר אבי זצ"ל מספר שבליל המימונה ישב לשמוח עם אורחים. כדרכם בקודש, שתו ושרו ממיטב שירי ארץ ישראל וחכמיה. בעת שמו"ר אבי שהיה פייטן בחסד עליון, שר את הפיוט "אפתח פי ברינה, בשיר ובנגינה/ לכבוד זה התנא הוא רבי מאיר", נרדם במהלך השיר, ובחלומו ראה את שערי ארץ ישראל נעולים. את החלום סיפר לאורחים. אחד הפתרונות לחלום היה, שיש להתפלל ביתר שאת וביתר עוז לפתיחת השערים. שוב שתו לחיים בליווי הברכה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה, ושוב מו"ר אבי המשיך לפייט את השיר "אפתח פי ברינה". בסיום השיר, שוב מו"ר אבי נרדם, ושוב רואה בחלומו את שערי ירושלים בכיוון הציון של רבי מאיר בטבריה, אבל הפעם – פתוחים, ומיד התעורר.

  פשר החלום: זו עת רצון אותה יש לנצל ומיד. למחרת, הורי ניגשו לשליח העלייה שבישרו להם שאכן נפתחו השערים לתקופה קצרה, "ויש לעשות עליה לפני ששוב יסגרו השערים". נרשמו מיד, ותוך ימים היינו על המטוס.

זוכר אני שכאשר נציגי הסוכנות שאלו את אבי ע"ה באנייה, איזו עיר בארץ הוא מעדיף? תשובתו הייתה ללא היסוס: טבריה – עירו של רבי מאיר. אכן נחתנו בארץ ביום  י"ד באייר – יום ההילולא של רבי מאיר בעל הנס, בה זכינו להשתתף עם רבבות מעם ישראל.

זוכר אני ששנים רבות אחר כך, זכיתי לסגור מעגל וללמד בישיבת רבי מאיר הצמודה לציון, וכן להשתתף בארגון תהלוכת ילדי בתי ספר לכיוון רבי מאיר ביום ההילולא בי"ד באייר. התהלוכה הייתה מלווה בספרי תורה ותזמורת המשטרה. עד היום אני מרגיש מחובר לעיר הקודש טבריה וחכמיה ובראשם רבי מאיר. זכיתי לפרסם מאמרים על רבי מאיר שזכה לתואר "בעל הנס" – הבעלים של מפתח הניסים", היות והייתה בו מידת "עין טובה" כלפי עם ישראל. הוא זה שקבע את הכלל שלעולם אנחנו נקראים "בנים של הקב"ה ולא עבדים" (קידושין לו ע"ב), דבר שנקבע להלכה ע"י הרשב"א. על כך ראה בהרחבה בדברי הרה"ג יעקב שאלתיאל ניניו זצ"ל מטבריה בספרו "זרע יעקב", וכן בספרי.

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר

Shamir240298@gmail.com     0523-240-298

לע"נ: הזקן הכשר סעיד ביטון ז"ל שהלך לעולמו השבוע.   לע"נ: הזקן הכשר מרדכי פורטל ז"ל.

לע"נ" אמו"ר רבי יוסף בר עליה ע"ה. מו"ר אביו סבא קדישא רבי מסעוד בן אסתר ע"ה. המלוב"ן סבא רבא רבי מסעוד ע"ה. לע"נ א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. נחמה טמסות ע"ה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יוני 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר