ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

פרק שני

קליטת בני תורה ממרוקו בישיבות ליטאיות לאחר השואה

א. ״אוצר התורה״ במרוקו

בשנת 1947 החל לפעול במרוקו ״אוצר התורה״ – ארגון יהודי ספרדי שמרכזו בניו־יורק, אשר דגל ב״תורה עם דרך ארץ״ ושאף ללמד יהדות והשכלה כללית. הוגה הרעיון היה יוסף שמאע, יהודי ממוצא סורי שחי בירושלים. שמאע, שהגה בהקמת הארגון מאז 1942, גייס לרעיון זה יהודי נוסף ממוצא סורי, מר יצחק שלום, איש עסקים ונדבן ידוע שחי בניו־יורק. שלום הוא שהקים למעשה את הארגון ותרם לו את המימון הראשוני. להקמת ״אוצר התורה״ קדמה פעילות ציבורית במסגרת הוועדה להצלת ״המיליון האבוד״. ועדה זו הוקמה בניו־יורק בזמן מלחמת העולם השנייה על ידי יצחק שלום ויהודים נוספים ממוצא מזרחי, שחששו מהתפוררות האומה היהודית בארצות המזרח. ״אוצר התורה״ הוקם כדי לתת פתרון חינוכי להמשך הקיום היהודי במזרח, על ידי יזמים יוצאי ארצות המזרח, שסברו כי אין מי שיעזור ליהדות הזו. יהודי אירופה היו רחוקים מהם, ולאחר השואה נרתמו ארגונים רבים לפעולות ההצלה באירופה. אנשי ״אוצר התורה״ אמנם התרכזו בנושאים הקשורים לחינוך הדתי, אך ראו את פעולותיהם בהקשר רחב יותר, ככוח עזר יחיד הפועל למען שיפור מצבם הסוציאלי של היהודים והעלאת רמתם הכללית. מלבד יצחק שלום ושאר התורמים נרתם למשימה גם ארגון הג׳ויינט וביצע פעילות רחבת היקף יחד עם ״אוצר התורה״ בהתאם למטרות שהוגדרו. תחילה נוהל הארגון מארץ־ישראל על ידי יוסף שמאע, ומבין ארצות צפון אפריקה נבחרה מרוקו לארץ שבה תתחיל העבודה.

תחילה יצא למרוקו בשם ״אוצר התורה״ הרב אברהם קלמנוביץ, נשיא ישיבת ״מיר״ בניו־יורק, ממקימי ״ועד ההצלה״ היהודי שהוקם לאחר השואה, ולימים נשיא ״אגודת ישראל״ הבינלאומית. אליו הצטרף הרב רפאל עבו, מחניכי ישיבת ״פורת יוסף״ בירושלים (ראו נספח א). ביקורם של הרב קלמנוביץ והרב עבו במרוקו הביא להתעוררות בקרב היהודים שחיו בה. רבים התלהבו מרעיון ״החזרת עטרה ליושנה״ והיו מוכנים לתרום מכספם ומזמנם לקידום רעיון זה, שכן יהדות מרוקו נשארה דתית ביסודה למרות פעילות ״אליאנס״ והשפעות המודרניזציה. כמחצית מהילדים בגיל חינוך נמצאו במסגרות של מוסדות ״אליאנס״, ובמוסדות החינוך הממשלתיים. חלק קטן מן המחצית השנייה – ביקר בבתי חינוך מסורתיים מסודרים כמוסדות ״אם הבנים״, ואילו הרוב קיבל את חינוכו ב״חדרים״ פרטיים בצפיפות ובעוני, ורבים שוטטו ברחובות ללא כל מסגרת חינוכית.

ברוב הקהילות נוסדו ועדים של ״אוצר התורה״ והג׳ויינט החל לפרוש את מוסדותיו בכל רחבי מרוקו. נפתחו בתי ספר יסודיים בערים הגדולות – קזבלנקה, טנג׳יר, פאז, מקנאס, מארקש, מוגדור ורבאט. כמו כן נשלחו מורים לקהילות המרוחקות שבדרום מרוקו והוטל עליהם לשמש גם כחזנים ושוחטים. ״אוצר התורה״ פרש חסותו על מוסדות ״אם הבנים״ הוותיקים, ואלה אוחדו עם מוסדות ״אוצר התורה״ שהיה מעתה אחראי על מימונם השוטף של כל המוסדות. תוכנית הלימודים של ״אוצר התורה״ כללה עתה גם מקצועות מודרניים כגון: עברית מודרנית, צרפתית ותנ״ך, בהוראה של מורי ״אליאנס״.

בשנת 1950, שלוש שנים לאחר תחילת פעולתה, למדו בבתי הספר של ״אוצר התורה״ כ־4,000 תלמידים בני שש עד שמונה־עשרה (סמוך לשנה זו החלה גם רשת חב״ד מחצר הרבי מלובנניץ׳ לפרוש את רשת פעולתה במרוקו). בשנת 1960 כבר היו רשומים בבתי הספר של ״אוצר התורה״ כ־6,560 תלמידים ותלמידות, שלמדו ב־32 בתי ספר ב־16 ערים וכפרים. באותה שנה למדו ב״אליאנס״ 33,000 תלמידים ב־ 83 בתי ספר ברחבי מרוקו.

הערת המחבר :     בשנת 1954 למדו ברשת חב״ד כ־3,200 ילדים ובני נוער במסגרות השונות בערים ובפנים הארץ. הרשת מומנה על ידי ארגון הג׳ויינט. ראו ירון צור (2001). עמי 207-206.