מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

 

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

מקם נורדאו, שקרא באותה תקופה לעלייה המונית, היה קול קורא במדבר. הוא אמנם קשר בין הקריאה לעלייה המונית למצוקה במזרח אירופה אולם קריאתו ב־1920 לעליית חצי מיליון עולים לאלתר לא הייתה קריאה לעליית ההצלה. היא נועדה ליצור עובדות דמוגרפיות בארץ כאמצעי להגשמת בניין המדינה היהודית. " למעשה היה נורדאו מבשרה של עמדה שבשלבים מתקדמים של המאבק המדיני להקמתה ולביסוסה של מדינה יהודית נעשתה פופולרית ביותר: עלייה המונית היוצרת עובדות דמוגרפיות במהירות היא כלי לבניין הארץ. עמדה זו נבדלת עקרונית מן העמדה המצדדת בעלייה ההמונית לצורך הצלת יהודים ממצוקה. הבחנה זו חשובה לעיקרו של הדיון על מדיניות העלייה בשנות החמישים.

תנועת הפועלים, שמלכתחילה הביעה התנגדות לגישת ההנהלה הציונית בדבר העדפת בעלי הון ויצירת תנאים מתאימים לפני פתיחת שערי הארץ, שינתה את עמדתה ב־1923 עם משבר העלייה השלישית. למעט בודדים, כמו שמואל יבניאלי, דרשו מנהיגי פועלים רבים עלייה סלקטיבית, והקריטריון לסלקציה לא היה בעלות על הון או מומחיות במקצועות מסוימים אלא חלוציותו של העולה ורצונו להיות שותף ליצירת חברת מופת אליטיסטית. רק עלייתם של חלוצים סוציאליסטים, כך האמינו, תביא לבניית חברת המופת היהודית שראו בחזונם. מכאן ואילך הייתה למעשה ברית בין תנועות הפועלים להנהגה הציונית. כולן תמכו בעלייה הסלקטיבית, אם כי כל אחת מסיבותיה שלה. "

בראשית שנות העשרים, בעקבות חקיקת חוקי ההגירה החדשים בארצות הברית" ומדיניות לאומנית וכלכלית בפולין החדשה נעשתה ארץ ישראל בפעם הראשונה מאז ייסוד הציונות לארץ המקלט ליהודים. מחד גיסא היו יהודים במצוקה שסבלו מאנטישמיות ומהגבלת צעדיהם הכלכליים, ומאידך גיסא עמדה ארץ ישראל, שהחוקים הבריטיים אמנם הגבילו במקצת את העלייה אליה, אך הגבלה זו חלה בעיקר על אנשים חסרי אמצעים כספיים. בני המעמד הבינוני בפולין לא נכללו בקטגוריה זו. העלייה ההמונית הראשונה, העלייה הרביעית, לא זכתה לעידוד ניכר של התנועה הציונית ורוב העולים הגיעו ארצה באופן פרטי. העלייה נתקלה בהסתייגות משתי הסיבות שצוינו – הרצון לייסד חברה חדשה והצורך בפיתוח הדרגתי. בתחילה הסתייגו מהעולים שלא היו מוכנים לוותר על אורח חייהם ה׳גלותי,. " לאחר שנתיים, בעקבות המשבר הכלכלי שהתחולל כתוצאה מהעלייה הרביעית, ראו במצב הוכחה לכך שעלייה בלתי מבוקרת, אפילו של בעלי הון, מזיקה לבניין הארץ. המשבר הכלכלי והביטחוני(פרעות תרפ״ט) בארץ והתייצבות מסוימת במצב באירופה החלישו לזמן מה את הרצון לעלייה ודחו את הדיון בשאלת מדיניות העלייה בכמה שנים. באותן שנים, לעתים בגלל החשש מקשיי קליטה, לא נוצלה עד תום מכסת העולים שהקציבו שלטונות המנדט.

בראשית שנות השלושים, כאשר ארצות המזרח התיכון התקדמו לקראת עצמאות, נראה היה שגם תורה של ארץ ישראל יגיע ונוצר אינטרס ציוני מובהק ליצור רוב יהודי בארץ מהר ככל האפשר. אולם גם פתיחת פתח רחב זה לא הושפעה מצורכי ההצלה. שכבות רחבות בציבור היהודי במזרח אירופה גילו עניין גובר והולך בעלייה והתנועה הציונית גדלה באותן שנים, וכך נעשה הרכב העלייה אליטיסטי ונבחר פחות. זו הייתה עלייה שבמסגרת המגבלות הבריטיות מימשה את קריאתו של נורדאו שהושמעה עשור קודם לכן. עלייה לא־סלקטיבית שנועדה לצורכי בניין, ליצירת רוב יהודי בארץ.

הדילמה בין בניין להצלה, שהייתה תאורטית עד 1933, החריפה עם עלייתו של היטלר לשלטון והפכה לשאלה מעשית הדורשת הכרעה ונקיטת יזמה. בשנים אלה הכתיבו הבריטים את ממדי העלייה ולא היה בידי התנועה הציונית להחליט על עליית הצלה. אולם בחירת הארצות שהעולים יבואו מהן, בחירה שהייתה נתונה במידה רבה בידי ההנהלה הציונית, הייתה בה משום הכרעה בין בניין להצלה. הבריטים דרשו שחלק ניכר מרישיונות העלייה יינתנו ליהודים מגרמניה, אך ההנהלה הציונית שאפה להקטין את חלקם של עולי גרמניה בכלל העלייה מכיוון שלא היו בהם די חלוצים. למרות הדימוי של ׳עליית .יקים׳ שהוקנה לעלייה החמישית הגיעו מרבית העולים בה ממזרח אירופה. המפלגות השולטות בהנהלת הסוכנות בחרו עולים על פי השתייכות לתנועות הפוליטיות ועל פי מידת קרבתן של תנועות אלו לקואליציה השלטת בתנועה הציונית. המצוקה שהמועמדים היו נתונים בה לא עמדה בראש הקריטריונים לקדימות בעלייה.

בעיני הציונים בני התקופה ההסתייגות מהעדפתם של עולי גרמניה נבעה לא רק מסיבות פוליטיות. עד ליל הבדולח העריכו מנהיגי הציונות שמצבם של יהודי פולין קשה יותר. זאב ז׳בוטינסקי, שהגה תכנית של ׳אווקואציה׳(פינוי) שהתבססה על עקרון ההצלה, כיוון גם הוא את תכניתו ליהודי פולין לא פחות מליהודי גרמניה. יתר על כן, מהשוואת שיעור מקבלי הסרטיפיקטים בכל ארץ מכלל מספר היהודים בה עולה כי שיעורם בגרמניה, שב־1936 היו בה 400,000 יהודים, היה באותה שנה גדול פי 5.5 משיעורם בפולין, שהיו בה מעל שלושה מיליוני יהודים. לכאורה מעידה הדרישה המוגברת של ההנהלה הציונית לסרטיפיקטים (דרישה שהבריטים לא נענו לה) על בחירה במדיניות שעיקרה הצלת יהודים ולא בניין הארץ. אך למעשה המספרים שננקבו בדרישות הפומביות לעלייה של התנועה הציונית נועדו ליצור רוב יהודי בארץ ככלי לבניין הארץ והיו קטנים בהרבה ממספר היהודים שהיו זקוקים להצלה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יוני 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר