בתפוצות הגולה : שבעים סיפור וסיפור מפי יהודי מרוקו – ד"ר דב נוי
37 – השייך של אסאווירא והרב חיים פינטו
רושם זלמן בהרב – מספר יעקב אלון
זלמן (רבינוביץ) בהרב (רושם: סיפורים 35—40), יליד קלינקוביצי (עיירה קטנה במחוז היערות של פולסיה ורוסיה הלבנה), 1902. אביו׳ דב בר, החזיק בית מרזח במקום. למד בחדר, אשר ממנו עבר לבית־הספר מיסודו של הטופר זלמן אפשטין (נחום האלקושי) — המוסד הראשון שבו למדו בגולה ״עברית בעברית״.
יעקב אלון (מספר סיפורים 35—36)׳ נולד (1927) בקאסבה־טאדלה, בהרי האטלס התיכון. אביו (יהודה) היה מראשי העדה בעיר, צורף וסוחר תכשיטים. אבותיו היו גבאים ופרנסים בקהילות יהודיות רבות של מארוקו. למד ב״חדר״ ובבית־הספר ״אליאנס״. שם לימדו הרב המקומי, יהודה אבוטבול׳ את יסודות הדת היהודית. בגמר חוק לימודיו יצא לקאזאבלאנקה, שם למד כשנה וחצי, עד לסגירת בית הספר בפקודת שלטונות וישי, בשנת 1942, עבד עם אחיו בפקידות. בתום מלחמת־העולם השנייה התחיל לעסוק בהפצת עיתונות ציונית. עם החלטתו לעלות חיסל ביוני 1948 את עסקיו ובדרכו לארץ שהה כמה חודשים בצרפת. הגיע לארץ באוקטובר 1948׳ בתקופת ההפוגה, התגייס לצה״ל, ובו שירת עד נובמבר 1949. כשנתיים התגורר בנס־ ציונה, עבד בחקלאות והיה פעיל בהסתדרות. בשנת 1951 עבד כשוטר מיוחד, נשא אשה ועבר לגור באשקלון. כשנתיים עבד כמחסנאי, ומאז 1955 הוא מפקח באגף מם ההכנסה באשקלון. מיום הגיעו לאשקלון עוסק יעקב בצורכי ציבור, והוא פעיל בוועדות עירוניות והסתדרותיות העוסקות בבעיות הקליטה, חבר ״מרכז התאחדות עולי צפון אפריקה״ בארץ ויושב ראש סניפו האשקלוני. כדרך העסקנים הוא משלב בנאומיו ובשיחותיו קטעי סיפור ואגדה, ששמעם בילדותו ובנעוריו. אחדים מהם נרשמו מפיו ע״י זלמן בהרב.
- השייך של סואירה והרב חיים פינטו
הרב חיים פינטו היה משרת באמונה את צאן מרעיתו בקהילה היהודית שבעיר סואירה. הוא היה איש צנוע בהליכותיו, צדיק הדור, שומר אמונים ובעל מופת. היוצא מפיו הקדוש — דברי אמת וצדק, והפוגע בכבודו — נענש בידי שמים. יום אחד, כאשר עבר הרב ברחובותיה של העיר, פגש בו השייך הערבי, שליט העיר. כאשר ראה את הרב בבגדיו המיוחדים ובגלימה הארוכה, החבושה על כתפיו׳ התרגז השייך׳ קרא אליו את אחד מעושי דברו וציוה עליו :— העבר לרבי את דברי פקודתי: ״אל יוסיף הרב להיראות בפני בלבושו זה. אם אראנו שנית בו, אחבוש אותו בבית האסורים״.
כאשר חזר בו ביום הרב חיים פינטו אל ביתו שברובע היהודי, הוא חשב בלבו: כיצד אוכל ללמד גוי זה דרך ארץ כלפי שומרי דת ישראל ? עלי ללמד את השייך המתרברב לקח, כדי שרשע זה יזכרנו לעולם. עליו לקבל את העונש ועוד לבוא אלי כדי לבקש סליחה על חוצפתו.
בלילה ההוא נכנס השייך, אחרי שאכל, שתה והיטיב את לבו, אל חדר השינה שבארמונו. הוא עישן את הנרגילה כדרכו, התפשט ושכב לישון במיטתו. טרם הספיק להירדם, והנה פקדו אותו שדים, הפשיטו מעליו את כותנתו, הצליפו בשוטים על גופו הערום והסתלקו.
עד חצות הלילה התהפך השייך במיטתו מצד לצד ולא יכול היה להירדם מעוצמת הכאבים. הוא קרא למשרתיו, ואלה מצאו את אדונם פצוע וזב דם. בכל העיר לא נמצא רופא היודע לחבוש את פצעי השליט. וגדול הפלא: המשרתים לא ידעו כלל, כיצד נכנסו המכים המצליפים לחדר משכבו של השליט.
גם בלילה השני חזרו המצליפים על מעשיהם. השייך הרגיש את מתנת ידם ביתר עוז, כי טרם נרפא מן החבלות של הלילה הקודם.
בבוקר הוזמנו אל השייך כל המכשפים והרופאים שבעיר, אך הם לא יכלו למצוא תרופה לגופו הדואב. בו ביום בא הפחה (המפקח הדתי על השריפים המשמש גם כראש הדת המוסלמית במדינה) בכבודו ובעצמו לבקר את השייך. כאשר מצאו שוכב על ערש דוד, שאל:— מה קרה לך ? מדוע ואיך נפצעת ? לא ידע השייך להשיב על שאלת הפחה. הוא הרגיש כי שדים מחבלים בו ביד אכזרית, אך לא ידע את סיבת הדבר.
התחיל הפחה לחקור את השייך על מעשיו בימים האחרונים:— ספר נא לי, אחי השייך, מה עשית בימים האחרונים ? במי פגעת ? את מי קיללת ?
ענה השייך:— אינני זוכר כל מעשה רע שעשיתי. אמנם — כאן נזכר השייך — שלשום פגשתי ביהודי אחד לבוש בגדים ארוכים. התרגזתי מאוד על יהודי זה הצועד בעיר מוסלמית בגאווה כזאת, וציוויתי עליו לפשוט את בגדיו אלה. כן איימתי עליו, שאם אפגוש אותו שנית באלה הבגדים אושיבנו בבית האסורים.
אמר לו ראש השריפים לשייך:— למזלך הרע פגעת ברב החכם חיים פינטו, וממנו באה לך צרה זו. לא תיפטר מן העונש עד שלא תבקש את סליחתו של האיש הצדיק. שלח על ידי מתנה לרב, ואני אשתדל לפייסו ולבקש את סליחתו ומחילתו על אשר פגעת בכבודו.
הוציא השייך מבית גנזיו ארנק, ובו שלוש מאות ריאל, ושקלם על יד הפחה. בכסף זה קנה הפחה שמונה תרנגולים אבוסים, כבש אחד וכמה בקבוקי יין. את כל זה הביא הפחה אל ביתו של הרב, השאיר את המתנה בחוץ ודפק על הדלת. שמעה המשרתת את קולו של הפחה, המבקש להיכנס לביתו של הרב ושאלה אותו:— מה רצונך ?
ביקש בעל המשרה הרמה להתקבל אצל הרב, רבי חיים. פקד הרב על המשרתת להגיד לפחה:— מסרי נא לראש השריפים כי אין אני רגיל לקבל מתנות. יחזיר נא את כל הכבודה אל ארמון השייך, ואני מבטיח כי הלילה לא יבואו השדים לענות את גופו, כי אבקש רחמים עליו.
התפלא הפחה: מניין נודע לו לרב על בואו ועל המתנות שהביא עמו ? כל אותו ערב ישב הפחה על יד מיטתו של השייך, וסיפר לו על צדקתו ועל מעשיו של ר׳ חיים פינטו לטובת בני שתי העדות שבעיר, יהודים ומוסלמים כאחד. ביקש השייך לחרות על שערי העיר באותיות מאירות עינים: ״הפוגע בכבודו של רב העיר, רבי חיים פינטו, כאילו פגע בכבודי. לא יינקה האיש אשר ימרה פקודתי זו, כי גם אני את ידו החזקה של הרב הרגשתי״. ראו כל תושבי סואירה את הכתוב על שערי עירם ושמרו את הדבר בלבם.