זרם ההשתלבות של היהודים בחברה המרוקנית 1967-1956

זרם ההשתלבות של היהודים בחברה המרוקנית  1967-1956

יגאל בן־נון, אוניברסיטת פריס  8

פורסם  בפעמים גיליון 127-125, קובץ מיוחד: יהודים ערבים? פולמוס על זהות

עורכים אבריאל בר-לבב, מרים פרנקל ויאיר עדיאל

מכון בן-צבי, ירושלים 2011, עמ' 284-235.

אל־וויפאק שהנהלתו הורכבה פריטטית מיהודים ומוסלמים, עסק בעיקר בארגון הרצאות ומפגשים חברתיים לקירוב לבבות. לפני חברי הארגון הופיעו הסופר אחמד ספריווי הכותב צרפתית ושרל בן־סימון שהרצה על הסימביוזה התרבותית בין מוסלמים ויהודים בתקופת תור הזהב בספרד. ב9- באוקטובר סמוך למבצע סיני, ערך הארגון בקזבלנקה קבלת פנים גדולה שנטלו בה חלק, לצד הנהלת ועד הקהילה, ראשי המוסדות היהודיים ובכך הביעו את תמיכתם הגלויה בתהליך האינטגרציה שהייתה באותם ימים דבר מובן מאליו, ואיש עדיין לא ערער עליה. בהשראת חברי אל־וויפאק המקורבים למושל העיר, שאף הוא היה חבר הארגון, התחולל מהפך בוועד קהילת קזבלנקה. אחרי כהונותיהם של יחיה זגורי, ז'אק דהן, יצחק־דוד עבו וז'אק פרץ, ב11- באוגוסט 1956, מינה מושל העיר אחמד ברגש, לפי הנהלים, מחצית מחברי הוועד, כולם מתומכי ההשתלבות. הוועד החדש כלל שלושה חברי מפלגת האיסתיקלל: הנשיא דוד בן־אזרף, המזכ"ל ארמן אסולין והגזבר דוד אזולאי, וכן שלושה חברי המפלגה הקומוניסטית: סם בן־הרוש, ד"ר ג'ו בנדלק ולאון אלמעלם. המחצית השנייה כללה שבעה ותיקים: את אלבר לוי, ג'ורג' אלחרר, שמואל חיות, אלבר בן־שושן, ישראל בן־הרוש, סלומון פינטו ויעקב בנון. עד מהרה הקים ארגון אל־וויפאק סניפים בקזבלנקה, באספי, בפס, באלג'דידה, בקניטרה ובמכנס. עבודתו התקיימה בשבע וועדות שהחשובה בהן הייתה ועדת קבלות הפנים והנשפים. כסגנו של מוחמד חסר נבחר דוד בן־אזרף נשיא ועד קהילת קזבלנקה. סם בן־הרוש מראשי המפלגה הקומוניסטית נתמנה למזכ"ל וסגניו היו ארמן אסולין ומוחמד דח'יסי. הגזבר היה ד"ר מוחמד דדון, שנבחר לאחר מכן לנשיא, ולסגנו נתמנה דוד אזולאי. שאר חברי הנהלת אל־וויפאק היהודים היו: עו"ד לאון אלמעלם, מרק סבח, ז'אק אוחנה, חיים זעפרני, רֶן לוי, האדריכל דוד אזגורי, ג'ורג' אלחרר, ד"ר אליעזר אלעופר ועו"ד אלבר הרוש. בארגון פעלו כחמש מאות חברים רשומים.

עם בחירתו כנשיא ועד קהילת קזבלנקה הצהיר הנשיא דוד בן־אזרף שמטרתו לפעול במישור הארצי כדי לעורר את ההזדהות הלאומית למען הפיכת היהודים למרוקנים לכל דבר: "במישור הלאומי נשתדל לעורר את המודעות הלאומית אצל יהודי קזבלנקה. היהודי חייב ליטול חלק במאמץ הלאומי, יד־ביד עם שאר האזרחים המוסלמים. עליו להתעניין לא רק בפעילות למען בניית המדינה, אלא גם במישור המינהלי. מתפקידנו אפוא לעודדו להשתתף ולבנות וגם להגיש מועמדות בכל הזדמנות לשם קבלת משרות בשירות הציבורי". בן־אזרף הרחיק לכת עד כדי תמיכה בגיוס יהודים לצבא: "נשמח אם היהודים יפנו לצבא המלכותי, שהצעירים ימצאו בו תעסוקה מצוינת, ישרתו את המדינה ויוסיפו כבוד לכל הקהילה. לסיכום עליהם להיות מרוקנים במלא מובן המילה ולגרום לכך שמחר לא יהיה הבדל בין מוסלמי ליהודי, חוץ מתחום הדת. הוד מלכותו כבר הצהיר על זה: 'מולדת אחת לכולם והדת היא עניין למצפון האישי בלבד'".

לקראת יום הכיפורים, ב13- בספטמבר, אירח המלך מוחמד החמישי את ועד הקהילה החדש של קזבלנקה בארמונו. לאחר ששמע את דברי אורחיו ואת תכניותיהם בתחום החברתי, פרס לפניהם את תפיסותיו לעניין מעמד הקהילה במרוקו העצמאית והגיב לדברי נשיא הקהילה שציין את עמדת המלך כלפי היהודים בימי משטר וישי. דבריו משקפים כראוי את הלך הרוחות של אחווה בין־דתית ושל השתלבות מוסלמים ויהודים בחברה מרוקנית אחת: "אני מביע לפניכם את שביעות רצוני מיזמותיכם ומן התכנית שבדעתכם לבצע […] אולם קיום מפעלי צדקה מוסלמים ויהודים מקבילים אינם יכולים להיות אלא דבר זמני עד למיזוגם. מכיוון שלכולנו אותה אזרחות, אותן דאגות יעסיקו אותנו. עלינו לפעול במישור הלאומי ולא במישור הדתי. כל המרוקנים המוסלמים והיהודים הם אזרחי אותה מדינה. יש להם אותן זכויות, אותן חובות ואותן מטלות. עליהם לפעול יחדיו במישור הלאומי. עלינו לאחד את כוחותינו ואת האמצעים העומדים לרשותנו ולסייע לכל הנצרכים, תהייה דתם אשר תהייה. והרי ברור שבתחום החברתי, למצוקה אין דת. נשיאכם הזכיר את עמדתי משנת 1941. אין צורך לדעתי לחזור לאירועים אלה, שכן מה שעשיתי הוא חובתו של כל שליט ער לחובותיו כלפי נתיניו. ברצוני להזכירכם שחוץ מהדת, יש להסיר את כל המחיצות המלאכותיות בתחום החברתי או הפסיכולוגי, שהפרידו בין מוסלמים ליהודים. אם נוצרו בעבר הפרדות בגלל נסיבות פוליטיות, נסיבות אלה נעלמו היום, והקהילה המשותפת מאחדת אותנו. הרגש הלאומי צריך לגבור על הרגש הבדלני".

כיוון שהמלך היה ער לגל ההגירה שגבר ערב סיום תקופת החסות הצרפתית, ונמשך באותם ימים בזכות ההסכם לפינוי מחנה המעבר לעולים 'קדימה', הוא מצא לנכון לחדד את עמדתו בעניין ולהפוך את ההנהגה היהודית לגורם פעיל לצמצום גל העזיבות: "ברצוני לבקשכם ליזום פעולת שכנוע והסברה בקרב היהודים, ולשכנעם לא לעזוב את מרוקו, שכן מקומם כאן. מרוקו זקוקה לכל בניה, יהיו מוסלמים או יהודים. מרוקו זקוקה לכל רופאיה, לכל מהנדסיה, לכל עורכי־הדין שלה. אני כמובן בעד חופש לכל נתיני, אולם יש לשכנע את היהודים שחובתם לא לנטוש את מרוקו אלא להישאר בה. עלינו לאחד את כוחותינו, לראות עצמנו מגויסים לשירות המולדת ולהתייחס לעוזבים כאל עריקים. החובה הלאומית צריכה לכוון אותנו ועלינו להציב את האינטרס הלאומי ואת צרכי הכלל מעל לדאגותינו הפרטיות. אלה עצותיי, עצות של אב שרציתי להביע לפניכם לרגל יום הכיפורים ולהצטרף למועדיכם. אני יודע שבני מולדתכם המוסלמים מצטרפים אף הם לשמחת חגיכם. עלינו לפעול כולנו יחדיו למען צרכי הכלל ולעשות כך שתהיה מולדתנו גדולה, מאושרת ופורחת".

למרות דברי השבח המרגיעים שהרעיף המלך על שומעיו, התעוררו אצל חברי קהילה אחדים ובעיקר אצל גורמים ישראלים, חששות כבדים לעניין גורל מוסדות הצדקה היהודיים, ששירתו עד עתה רק אוכלוסייה יהודית ואותם ביקש המלך למזג עם שאר המוסדות המרוקנים. מוסדות אלה כללו את בתי־הספר של כי"ח (כל ישראל חברים) ואת מרפאות אוז"ה ששירתו רק אוכלוסייה יהודית. שאר מוסדות החינוך והבריאות במדינה שירתו את כל האוכלוסייה ובהם האוכלוסייה היהודית. באחד באוקטובר ערכו ראשי הקהילה קבלת פנים למושל העיר, אחמד ברגש, וסיירו עמו במוסדותיה. המושל ופמלייתו החלו את סיורם בבית־כנסת "רבי אליהו" שקבור בו צדיק המשמש מוקד לתפילות ולעליה לרגל, משם סייר המושל בשכונות היהודיות והגיע עד לבית־ספר "תלמוד תורה". נשיא הוועד, בן־אזרף, ניצל את המעמד לציין את מגמות הנהגת הקהילה לעניין שילובה בחברה המרוקנית החדשה. לדבריו, האוכלוסייה היהודית בעיר מעוניינת ליטול חלק במאמץ הלאומי ולהשתלב בחברה המרוקנית ומצהירה בכך על רצונה להפוך למרוקנית במלא המשמעות של המושג ועם כל הנובע מן הזכויות והחובות הכרוכות בו.

בדברי תשובתו שיקף המושל אחמד ברגש את הציפיות שטיפחה ההנהגה המרוקנית בשילובם האינטגרלי של יהודי המדינה בחברה הלאומית החדשה: "אני שמח על ההזדמנות לומר לכם מה מידת העניין שאני מגלה בקהילתכם, שכן בעיותיה זהות לבעיות שאר האוכלוסייה המרוקנית. איני עושה שום הבחנה בין מוסלמים ליהודים. כולנו בנים לאותה מולדת. עלינו להישמע יחד לעצות שמעניק לנו המלך מוחמד החמישי. מולדתנו לא תתכחש לעולם לאחד מבניה ומצדנו, בשום אופן לא נתכחש אליה או נימנע ממאמצים שיעניקו לה את המקום הראוי לה במשפחת העמים. הגיע הזמן שמרוקו תסמוך יותר מתמיד על בניה שיציעו את תרומתם למפעל המשותף. אין זה עיקר להיות מוסלמי או יהודי, חשוב להיות מוכנים לפעול למען האינטרס הכללי. ידוע לכם שבעבר הוצב מחסום מלאכותי בין שתי הקהילות, כדי לשבור את הסימביוזה שתמיד שררה בקרבן. היום, בזכות מאבקם של המלך ועמו ולעקשנותם, השגנו את עצמאותנו שתאפשר לנו להחיות סימביוזה זו ולהפוך אותה לחסינה מפני כל פגיעה. ידוע לי שהאוכלוסייה המוסלמית משוכנעת מאוד ברעיון זה. אני מציע שתבצעו מצדכם את ההתקרבות הדרושה. יש להתעניין יותר בשפה הערבית, שהיא לא רק השפה הרשמית של המדינה, אלא צריכה להיות גם שפת הדיבור של כל המרוקנים, ללא הבדל…"