תולדות ר' יעקב פינטו

ערוב ימיו

 "אני במערב ולבי במזרח״, מליצה נאה זו, תאמה גם להלך רוחו של ר׳ יעקב. שכן, למרות שעקר למרוקו מחמת אותן סיבות המנויות לעיל, לבו היה קשור בעבותות אהבה לארץ ישראל, וכמה פעמים חזר וביקר בה.

בספר  דרשותיו ״פני שבת״ (כת״י), מספר על כך שביקר בארץ ישראל בחודש ניסן שנת תק״ד (1744), ובחודש ניסן שנת תק״ח (1748). בביקוריו שהה בעיקר בירושלים, ודרש בה במקהלות עם, כפי שמספר שם בדרוש לחג הפסח: ״את זה דרשתי בקהל רב, פה עיה״ק ירושלים תוב״ב, יום א׳ של פסח מהתק״ד״, ובדרוש לשבת החודש כותב: ״דרשתי פה עיה״ק ירושלים תוב״ב, שנת התק״ח״.

בערוב ימיו שב ר׳ יעקב לירושלים, והשתקע בה. במכתב ששיגר לבני משפחתו שנשארו במרוקו," מעלה ר׳ יעקב את התלבטויותיו, האם עליו לנהוג כמנהגי ארץ ישראל, או להמשיך במנהגי מרוקו שהיו קרובים ללבו. שוני רב יש בין מנהגי מרוקו העתיקה, למנהגי שאר עדות הספרדים. מנהגי מרוקו העתיקה היו קרובים למנהגי האשכנזים בדברים רבים, כגון: ברכת הדלקת נרות שבת, ובברכת לקרוא את ההלל. וכן אין אומרים במועדים שיר של יום הרגיל, אלא שיר המיוחד לאותו מועד. אכילת אורז בפסח, ועוד ועוד. לאחר התלבטויות קשות, החליט ר׳ יעקב להמשיך לנהוג כמנהגי מרוקו.

שנת פטירתו של ר׳ יעקב אינה ידועה לנו, אולם כפי העולה מתשובתו המובאת בשו״ת נר מערבי (סימן נ״ז), הרי שבשנת תקכ׳׳ד (1764) היה ר׳ יעקב עוד בין החיים, אך ככל הנראה נפטר כבר לפני שנת תקל״ג (1736).

לפי מסורת המשפחה, ר׳ יעקב נפטר בירושלים, ושם קבורתו.

ר' אברהם בן ר׳ יעקב פינטו

חמשה בנים נולדו לר׳ יעקב, כולם תלמידי חכמים גדולי תורה ויראה, שהאירו את עיני ישראל בחכמתם וצדקתם. לפי עדותו של רבינו משה אהרן פינטו זצ׳׳ל, בניו הגדולים של ר׳ יעקב עוד נולדו לו בארץ ישראל, וכשגלה למרוקו נטלם עמו. היות וסדר לידתם אינו ידוע לנו, לכן נמנה אותם לפי סדר א-ב.

הראשון, בנו הבכור, הגאון הנודע, ״אותו צדיק, הרב המובהק, נר המערבי, סבא דמשפטים, חק לישראל״,המקובל האלקי, רבינו אברהם פינטו, מחבר חידושי מסכת כתובות שנדפסו בספר חסד ואמת. גאון עצום היה, עמקן נדיר, ומחדש גדול בסברא ישרה, כפי שכינהו ר׳ יצחק סבע: ״אחד היה אברהם״.

בדרך לימודו היה עומד ר׳ אברהם על הנקודות העמומות בסוגיא, מבאר ומאיר לפי דרכו ותוך כדי כך מיישב קושיות רבות במהלך הסוגיא. כבוד הרב שליט״א מספר בצעירותו כשלמד בישיבה בסונדרלנד, ולמדו מסכת כתובות, שלח לו אביו הצדיק ר׳ משה אהרון פינטו זצ״ל, את ספרו של ר׳ אברהם (חסד ואמת) על מסכת זו.

באחד מים הקשה ראש הישיבה הגאון ר׳ חיים שמואל לופיאן זצ״ל, כמה קושיות בשם הגאון הנודע ר׳ עקיבא איגר זצ״ל, קושיות ברזל, אשר נשארו ללא מענה. קושיותיו של גאון זה, משולות בעולם הישיבות לחומות מבצר, וכל לוחם במלחמה של תורה מנסה למצוא את מקום התורפה בהן ניתן להבקיען ולו במעט, אולם בדרך כלל ללא הצלחה.

כמובן באותו יום, כאשר למד הרב עם החברותא שלו, (הוא היה ר׳ נסים רביבו זצ"ל,  שלימים גדל ונעשה ראב״ד פריז), חזרו ושיננו את אותם קושיות נפלאות. לאחר מכן , פנו לעיין בספר חסד ואמת כדרכם מפעם לפעם.

עודם מעיינים בספר, ומהפכים במהלך הסוגיא הלוך ושוב לפי דרכו, ניסו לשוב ולהקשות את קושיות ר׳ עקיבא איגר, אולם הפעם ללא הצלחה, הקושיות לא ניסו שנית, וגם הפעם הקושיות נעלמו כלא היו.

קם כבוד  הרב שליט״א, קם ר׳ נסים, ויחד פנו לפינתו של מורם ורבם, הגאון ר׳ חיים שמואל. נעמדו לפניו ביראה והכנעה, והחלו להרצות דרך חדשה בסוגיא, מבלי לומר מבטן מי יצאו הדברים. ר׳ חיים שמואל שמע והאזין, חשב וחשב, ולבסוף נענה, הרי לפי דבריכם מיושבות קושיות ר׳ עקיבא איגר, ואור חדש על הסוגיא האיר!

מששמעו כך, נענו ואמרו: האור אינו חדש, אלא אור הגנוז לצדיקים הוא, ומתורתו של אברהם פינטו בעל ״חסד ואמת״ נטלנוהו… ביקש מהם ר׳ חיים שמואל מהאור בעצמו, נטל את הספר לידיו, עיין בו לארכו ולרוחבו, ושש ושמח בו כמוצא שלל רב.