יהודי מרוקו בתום מלחמת־העולם השנייה תקריות בלתי צפויות

 

מבוא

יהודי מרוקו בתום מלחמת־העולם השנייה

תקריות בלתי צפויות

מטר של כרוזים שירד ממטוסים בעיצומה של מלחמת־העולם השנייה בישר לתושבי קזבלנקה על נחיתתם של חיילים אמריקנים לא רחוק מעירם. היה זה חלק מ״מבצע לפיד״, שנערך בראשית נובמבר 1942, ושבמסגרתו נחתו כוחות של בעלות־הברית במספר נקודות בצפון אפריקה. היהודים צהלו למקרא הכרוזים, שדגל ארצות־הברית ותמונת רוזוולט עיטרו אותם. לא היה להם דבר להפסיד מן הפלישה החדשה. רק רווח, האמינו, היא צופנת להם בחובה. הצרפתים, שהיו שליטיה של הארץ מאז 1912, הפכו בשנות המלחמה את עורם וממגינים הפכו לרודפים. בסוף 1942, כשהתרחשה הפלישה האמריקנית, עדיין לא שיערו יהודי מרוקו את ממדי הזוועות שהתרגשו על אחיהם באירופה. ואולם גם במרוקו שתחת שלטון וישי חוקקו חוקים מפלים ברוח המטרופולין הצרפתית ואווירה אנטישמית שררה בקרב המתיישבים האירופים. היחס העוין ליהודים מצד חוגים צרפתיים קיצוניים בקזבלנקה, שהתלכדו סביב ״משמרות מסדר הליגיונרים״ (Service d'Ordre Légionnaire), הגיע לשיאו ערב הפלישה האמריקנית. בראשית אוקטובר 1942 פשטו שמועות על פוגרום צפוי ליהודי העיר שנקבע ל־15 בנובמבר. הפוגרום לא התרחש בסופו של דבר, אבל גם ציפיותיהם של היהודים לשקט ולביטחון בעקבות הנחיתה האמריקנית לא התממשו:

 " כאשר נכנסו החיילים האמריקנים לעיר, קיבלו אותם חוגים שונים באוכלוסייה כמשחררים, נישקו אותם והשליכו פרחים לעברם. היה זה רק טבעי שליהודים, שסבלו יותר מכל, היה קשה לבלום את שמחתם; והם הפגינו אותה בצורה בולטת ביותר. קבוצת ילדים, מוסלמים ויהודים, שהקיפה את החיילים, נגררה אחריהם והריעה להם בהתלהבות. זה היה אות מוסכם על סוכנים מסיתים של משמרות מסדר הליגיונרים ה־SOL הידועים לשמצה בגלל פעולתם האנטישמית) כדי להתחיל במהומות. בימים הראשונים, בכל פעם שהסתיימה תהלוכה, הם שילחו כמה ילידים [הכוונה למוסלמים מקומיים, י״צ] לעבר היהודים כדי להכותם מכות רצח. הדבר נהפך לתגרות המוניות ועקב כך היו מתנפלים ברובע הילידים על כל עובר אורח יהודי. הקהילה היהודית וכמה צרפתים גוליסטים התרגשו מכך, וביקשו מהשלטונות האמריקנים לשמור על הסדר. האמריקנים ענו, כנראה, שהדבר נוגע אך ורק לרשויות הצרפתיות המקומיות ואליהן בלבד יש לפנות, היות שהאמריקנים מטפלים רק בבעיות הצבאיות. הרשויות הצרפתיות, במקרה זה המשמר האזרחי והמשטרה, גילו אוזלת־יד וחוסר־ אונים שהתפרשו כאות עידוד למתפרעים.

לדידם של היהודים התגלתה אפוא הצהלה על נחיתת האמריקנים כשמחה מוקדמת מדי. מלחמת־העולם היתה עדיין בעיצומה והאמריקנים לא זו בלבד שלא רצו לקומם את השלטונות הצרפתיים בצפון אפריקה, אלא חתרו לגייסם עתה למחנה בעלות־הברית; על כן נזהרו שלא להיראות כמי שפוגעים במעמדם. זה פשר התגובה האמריקנית על בקשת היהודים והגוליסטים שישמרו על הסדר. המדיניות האמריקנית היתה להשאיר את שמירת הסדר בידי הצרפתים, כולל אלה שקופת שרצים וישיסטית היתה תלויה על גבם.

רדיפת יהודים אחרי ״מבצע לפיד״ נמשכה לא רק בקזבלנקה. התפתחות זו היתה פועל יוצא הן של התנאים המיוחדים שבהם התרחשה הפלישה והן של כמה מתנאי הקבע שתחת רישומם התנהלו חיי היהודים בימי השלטון הקולוניאלי. בתיאור הקצר שצוטט לעיל מופיעים נציגים של שלושת היסודות שהרכיבו את החברה המקומית בתקופה הצרפתית: המוסלמים, היהודים והצרפתים. בשנת 1942 היו בקזבלנקה כ־270,000 מוסלמים, כ־56,000 יהודים וכ־300,000 אירופים, ובארץ כולה היו למעלה משבעה מיליון מוסלמים, כ־ 200,000 יהודים וכ־300,000 אירופים. המוסלמים והיהודים הרכיבו את האוכלוסייה המקומית, הילידה(indigène), נחותת המעמד והזכויות, והצרפתים ניצבו בראש ההייררכיה החברתית והיו בעלי זכויות־יתר פוליטיות וכלכליות, כראוי לשליטים האירופים של הארץ. הייררכיה חברתית זו יכולה להסביר את העובדה שהפלישה האמריקנית התקבלה בדרך־כלל בשמחה גם על־ידי האוכלוסייה הערבית: לא רק ילדים יהודים אלא גם מוסלמים הקיפו את החיילים הזרים החדשים בצהלה. רוב המוסלמים לא ראו בצרפתים מגינים אלא כובשים בני דת מתחרה, זרים ומנצלים. הפלישה של זרים אחרים, שאינם בעלי תביעה על השלטון בארץ, עשויה היתה להוות לדידם נקודת מפנה בחתירתם לשחרור מן העול הזר. ואכן, ברטרוספקטיבה ניתן לתפוש כך את הפלישה האמריקנית. היא ציינה את תחילת ההיכרות ההדדית בין האוכלוסייה המקומית לבין המעצמה המערבית העולה, ארצות־הברית. במרוקו פעלה כבר באותה עת תנועת שחרור לאומית, שהיתה אז תנועה קטנה וחלשה. הלאומיים והסולטאן מחמד החמישי, שגם לו היה אינטרס להשיב לעצמו את סמכויותיו, תלו באמריקנים תקוות. האמריקנים שיגרו לעברם ולעבר הצרפתים מסרים סותרים: הם ליבו את תקוות המוסלמים וניסו להרגיע את חששות הצרפתים. ואולם בסופו של חשבון לא התבדו התקוות של המקומיים. הפלישה האמריקנית במסגרת ״מבצע לפיד״ בישרה את דחיקתה של צרפת משלטונה במרוקו ובצפון אפריקה כולה. עמדתה העקרונית של ארצות־הברית בזכות הדה־קולוניזציה והאינטרסים האימפריאליים שלה, עודדו מכאן ואילך את המאבק המרוקני לשחרור.

זה היה הרקע לקבלת־הפנים האוהדת שערכו לאמריקנים מוסלמים רבים. השמחה על הנחיתה היתה אפוא משותפת למוסלמים וליהודים. מדוע נמצאו מוסלמים שנפרדו לאחר מכן מן היהודים ויצאו להתקיפם?

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יוני 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר