מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

למחרת הירצחו של עותמאן הכריז עלי אבן־אבו-טאלב על עצמו כחליף במדינה בהתעלמות גמורה מוועדת ׳אשורה׳ שמונתה בתקופת עומר לקביעת המועמד הראוי לחליפות.

עלי החל בפעילותו המדינית בראש וראשונה בהחלפת ראשי המחוזות שברובם היו משבט ׳אומיה׳ וממשפחת עותמאן שבתוקף סמכותם כראשי המחוזות עשקו באכזריות את דלי העם.

כל נציבי המחוזות שקיבלו הוראה להתפנות, נענו בחיוב לפנייתו של עלי, מלבד נציב המחוז הסורי מועאויה אבן-אבו-סופיאן, המצביא הצבאי המהולל ממכה אשר מיאן לפנות את מקומו בטענה שיש להסגיר ולהעניש בראש ובראשונה את רוצחי החליפה עותמאן הנהנים מעמדות מפתח במחנהו של עלי. הוא הכריז קבל עם ועדה שאם לא תתמלאנה דרישותיו להסגרת רוצחי עותמאן, הוא יסרב להתפנות ממשרת הנציב בסוריה.

מאידך, נתקל החליפה עלי אבן-טאלב בביקורת חריפה מצד מנהיגי שבטו אשר דרשו להשיב את כבודם ולמנותם לעמדות ראויות ומכובדות במחוזות ובהנהגה המדינית.

מרגע עלייתו של עלי למעמד החליפות נרקמה נגדו אופוזיציה שלדרישותיה לא היה לעלי היכולת להיענות בחיוב, בעיקר כתוצאה ממרקם היחסים שנרקמו בינו לבין מפקדי כוחותיו מהעיר כופה שהואשמו בחלקם ברצח עותמאן.

עקב חוסר היענותו לדרישות מנהיגי שבט קורייש, הפכו האיומים מהבית נגדו למוחשיים והתבטאו בהכרזה למרד. בין המורדים נמנו וותיקי ההנהגה המוסלמית כמו אל-זובייר אבן-אל-עזאם, חתנו של אבו־ בקר ואחד ממקורבי מוחמד ואף חבר בוועדת השישה, ה׳אשורה׳, טלחה אגן־עובידאללה, אחד מראשוני המוסלמים, מקורב למוחמד ואף הוא חבר בכיר בוועדת ה׳אשורה׳, וכן עיישה בנת אל-אבו־בקר, אלמנתו האהובה של מוחמד.

צבאותיהם של מחנות היריבים נפגשו פנים אל פנים בשלהי חודש דצמבר שנת 656 בקרבת בצרה ובמלחמה קשה שהתחוללה ביניהם, קרב ׳ג׳מל׳ היו ידיהן של כוחות עלי על העליונה ולאחר שמנהיגי המרד, טלחה וזובייר, נהרגו בקרב, נסוגו שארית הלוחמים משדה הקרב ואלמנתו של מוחמד, עיישה, נמלטה על נפשה על גב גמל משדה המערכה.

מלחמת האחים הראשונה באיסלאם, ה׳פיתנה׳, העמיקה את המחלוקות והמחישה את הפירוד העולה ומתממש אט-אט במחנה המוסלמים ולחליפה עלי לא נותרה ברירה אלא להמשיך ולהיאבק בכל מאודו על מעמדו כמצביא עליון של המחנה הערבי.

לחליפה עלי לא ניתנה האפשרות לטפל בענייני המדינה כראוי ומיום עלייתו לכס החליפות מולכדו כל מהלכי מדיניותו שהובילו אותו בעל כורחו למלחמות אחים בלתי נמנעות שתוצאותיהן היו הרות אסון לחליפה עלי עצמו ולאימפריה המוסלמית שבנו קודמיו.

כאמור, נציב סוריה מועאויה, המשיך בסירובו להתפנות מכיסאו ועמד על דרישתו המוסרית מחליפה עלי למסור לידיו את רוצחי החליפה עותמאן מכופה ובראשם את מאלק אל-אשתר ששירת את עלי בנאמנות עוד לפני עלייתו למעמד החליפות ונימנה על מיטב מצביאיו. נציב סוריה הרחיק לכת בהצהרותיו וטען שאינו מכיר בחליפותו של עלי כל עוד רוצחי עותמאן לא יוסגרו לידיו או לחילופין יוענשו כדין על ידי החליפה עלי עצמו.

מעמדו של עלי, כתוצאה מהצהרתו של מועאויה, הגיע לשפל המדרגה ולא נותרה לו ברירה אלא להשתמש בכוחו הצבאי העדיף כדי להכניע את נציב סוריה. בחודש מאי 657, יצא בראש כוחותיו ועלה לאורך נהר הפרת עד למבואות העיר ׳ציפין׳ ליד העיר ׳רקה׳ והורה לצבאו להתבצר מול כוחותיו של מועאויה, אולם לא הורה לתקוף מיד, בניגוד מוחלט לעצת מצביאי צבאו ובראשם מאלק אל-אשתר ששנא את מועאויה עוד מהימים שגורש בבושת פנים מסוריה על פי הוראתו.

החליפה עלי וצוות יועציו היססו תחילה להיכנס למלחמה כי חששו בעיקר מהשפעותיה השליליות של ה׳פיתנה׳ השנייה וניסו במשך שלושה חודשי המתנה להשפיע על מועאויה ועל יועציו בדרכים דיפלומטיות לציית להוראותיו של החליפה עלי ולהצהיר על נאמנותו, " ביעה " אולם מועאויה עמד בעיקשות על דרישותיו ולא נכנע להפצרותיו של עלי עד שלבסוף פרצה ביניהם המלחמה.

בחודש אוגוסט 657 פרצה בין שני המחנות מלחמה עקובה מדם שנפלו בה חללים רבים, בעיקר ממחנהו של מועאויה שלפני התבוסה העלו לוחמיו על חניתותיהם דפי קוראן וביקשו להפסיק את שפיכות הדמים בין האחים ולהסכים ללכת לבוררות שתכריע בין שני הצדדים. עלי נתן את הסכמתו והורה לכוחותיו שהיו על סף ניצחון מוחץ לסיים את הלוחמה, בניגוד לכל מה שציפו יועציו ומצביאי כוחותיו. הוראתו החפוזה לא נתקבלה ברוח טובה בקרב מרבית לוחמיו ובעיקר בקרב הלוחמים משבט ׳הקוראה׳.