איגרת רבי יהודה בן קורייש ליהודי קהילת פאס-שמעון שרביט

ר׳ אברהם אבן עזרא(ספרד, המאה ה-י״ב):

א.         ספר צחות: ״ודע כי יש בדברי קדמונינו ז״ל פעלים אינם על דרך דקדוק המקרא והם יודו כן, שאמרו… לשון תלמוד לחוד. והנה אמרו מן תרומה תורמין. גם אמרו מדיח ומליח… וכן מי שהיה נשוי, כי האיש הוא הנושא וישאו להם נשים, וכן רכוב על החמור… שתוי אל יתפלל. והאמת כי היין הוא השתוי, רק לשון קדמונינו ז״ל דרך בפני עצמה ולא יזיק זה כי העיקר שיבין האדם״(עמי מד).

ב.         שפה ברורה: ״קמו פייטנים… ולא ידעו לדבר נכונה… ואומרים מגזרת תחילה- אתחיל, והם בורחים מדברי תורה״.

ג.          פירושו לשיה״ש ח, א: ״והעומד על זה החיבור אולי יתמה למה אומר כאן בלשון ישמעאל, בעבור קוצר דעתנו כי לא נדע מלשון הקודש כי אם הכתוב במקרא שהוצרכו הנביאים לדבר, ומה שלא הוצרכו לא נדע שמו. ובעבור היות לשון ישמעאל קרוב מאד ללשון הקודש כי בנייניו ואותיות יהוא והמשרתים ונפעל והתפעל והסמיכות דרך אחת לשתיהן וכן בחשבון. ויותר מחצי הלשון ימצא כמוהו בלשון הקודש, על כן מילה שלא נמצא לה חבר במקרא ויש דומה לה בלשון ישמעאל נאמר אולי פירוש כן, אע״פ שהדבר בספק״.

ר׳ משה אבן עזרא (ספרד, המאה ה־י״ב):

שירת ישראל: ״ולא נשאר לנו מן השפה העברית שום שריד ופליט לבד מעשרים וארבעה הספרים המקודשים שאינם כוללים מן הלשון אלא אותן המלים הדרושות לעניינים שהספרים האלו דנים בהם… מן הספרים האלה לקחה אומתנו את היסודות לחבר תפלות ובקשות… ואם נסתייע לפעמים בשפת המשנה יפה, משום שמלותיה עברית טהורה. אע״פ שלפעמים נמצאים שם מבטאים נגד חוקי הדקדוק. בכל זאת צריך לשים לב למסורת של חכמי המשנה, משום שהיו בזמן שהוא קרוב מאוד לתקופה שבה היתה עוד הלשון במלואה. ומאד יהיה רצוי להתאים בין חוקי הדקדוק ובין דברי המשנה היוצאים מן הכלל כמו שעשה אבו אלוליד בן גינאה ואחרים הבקיאים בחכמה זו, כל אחד כפי כשרונותיו״(מהדורת ב״צ הלפר, עמי 59).

הרמב״ם(ספרד ומצרים, המאה ה־י״ב):

פירושו למשנה: ״אומרם בכל המשנה תרם ותורם ויתרום, בעלי הלשון האחרונים מקשים על זה ואומרים כי השורש הרים ומרים וירים, וזו אינה קושיא אמיתית, כיון שעיקר כל לשון מן הלשונות הוא חוזר למה שמדברים בו בעלי אותו הלשון ומה שנשמע מהם. ואילו בעלי המשנה בלא ספק עברים היו במקומם, רוצה לומר בארץ הצבי, ונשמע מהם לשון תרם ובו נשתמשו. הנה זו ראיה שהוא מקובל בלשון, ושזו המילה לשון מלשונות העבריים. ועל זה הדרך תהיה תשובתך לכל מי שיאמר מן האחרונים, שלשון המשנה אינו צח או שהם נשתמשו במילות שאינן כראוי בלשון״(מסכת תרומות א, א).

הקדמת הרמב״ם לספר המצוות: ״וכן ראיתי שלא אחברהו בלשון ספרי הנבואה, לפי שהלשון ההוא קצר היום בידינו מהשלים עניני הדינים בו. וכן לא אחברהו בלשון התלמוד, לפי שלא יבינוהו מאנשי אומתנו היום כי אם יחידים, ומלות רבות ממנו זרות וקשות אפילו לבקיאים בתלמוד. אבל אחברהו בלשון המשנה כדי שיקל זה לרוב האנשים״.

יהודה אבן תיבון(המאה ה־י״ב):

הקדמה לתרגום חובות הלבבות (לרבנו בחיי): ״ואל יחטיאני מפני שערכתי לשון המקרא ולשון רבותינו במקומות, ושהבאתי לשון רבותינו במקום שהייתי מוצא לשון המקרא, כי אחזתי בלשון הקרוב וכפי שיזדמן לי בשעת ההעתקה״.

הקדמה לתרגום ״ספר הרקמה״: ״והספרים האלה חיברם בלשון ערבית כלשון העם אשר היה יושב בקרבם כי כן היו רוב חיבורי הגאונים והחכמים בכל מלכות ישמעאל, בעבור שהיא לשון רחבה וצחה ולא יחסר המדבר כל בה, ולשון הקודש אין בידינו ממנה כי אם הנמצא בספרי המקרא ואיננו מספיק לכל צורך המדבר ועוד שאין המון העם מבינים אותם כי אם היחידים וכל בני דורם היו מכירים בלשון ערבית. ועל כן בחרו לחבר את דבריהם בה… וכאשר הסכמתי לעשות רצונם נהגתי בהעתקה הזאת המנהג אשר נהגתי בהעתקת ספר ׳חובות הלבבות׳ והעתקת ספר ׳תיקון מידות הנפש׳ וזולתם מן ההעתקות אשר העתקתי. ולא נמנעתי מהשתמש בלשון רבותינו ז״ל ומבנות בבנייניהם במקומות אשר לא הייתי יכול בהם לנטות מעליהם… ובניתי גם כן במקומות מעטים בניינים שאינם נמצאים במקרא, אך אינם חוץ לדרך הסברא וההקשה. עשיתי זה בעבור הדחק המביא אליהם במליצה, כי קוצר הלשון הנמצא בידינו דוחק את המעתיק להרחיב מעט את גבולו… (עמי ד).