זרם‭ ‬ההשתלבות‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקנית ‭ ‬1967-1956 יגאל‭ ‬בן־נון‭,

ההנהגה המרוקנית החדשה הייתה כאמור מעוניינת להרחיק מראשות וועדי הקהילות את ההנהגה הוותיקה, המורכבת בעיקר מסוחרים ומנכבדים, ששיתפו פעולה עם שלטונות החסות הצרפתית. עם כניסת צעירים תומכי ההשתלבות לתפקידים בוועדים, הם ביצעו רפורמות במוסדות הקהילה. בעיקר בהשפעת חברי המפלגה הקומוניסטית, הם העניקו טיפול מיוחד לבעיית הקבצנות היהודית שחיסלו כמעט כליל ברחובות העיר, דבר שנעשה סמל לגאוותם. קבוצת הדוגלים בהשתלבות האשימה את ההנהגה הוותיקה שלא חזתה בעוד מועד את צעידת העם המרוקני לעבר העצמאות ושלא הכינה את הקהילה לתנאים שעתידים להיווצר. במקום זאת, מסרה ההנהגה מידע מוטעה ליהודי הקהילה, לא הרגיעה אותם ולא אמרה להם שזכויותיהם לא יפגעו במדינה העצמאית. כיוון שכך, תומכי ההשתלבות מתאימים יותר, לדעתם, להנהיג את הקהילה וגם להעניק ביטחון לציבור נבוך. תגובת הנהגה זו לא איחרה לבא. מזכ"ל מועצת הקהילות בימי החסות, ז'אק דהן, שארגונו נסמך עד אז על שולחן הנציבות, מיהר לקרוא ליהודים לגלות סולידריות עם המנהיגות המרוקנית החדשה. עם זה, ביקש להעניק ליהודי מרוקו מעמד ביניים המתחשב במצבם המיוחד. לדבריו יש לתת ליהודים בתקופת ההסתגלות, אפשרות להגר לצרפת. זו הדרך הטובה ביותר לדעתו להחזיקם במרוקו. אולם הצעה זו נשללה על ידי תומכי ההשתלבות, שראו בה אמצעי לחיזוק החשדנות בין יהודים למוסלמים.

הלך הרוחות החדש הביא בהדרגה למהפך גם במועצת הקהילות. במוסדות הקהילה כיהנה הנהגה ותיקה שכללה את ז'אק דהן, מוריס בוטבול, יוסף ברדוגו, יצחק־דוד עבו, סם נהון, אלבר לוי וג'ורג' בן־עבו מקניטרה. לצידם ניצבה חבורת נכבדי טנג'יר והצפון שהתיישבו בקזבלנקה וכללה את שמואל־דניאל לוי, רפאל ואברהם בן־אזרף, אלפונסו סבח, ז'אק לסרי, דניאל לוי, יצחק כהן אוליבר, יוסיטו טולדנוופעילי הארגונים הציוניים פול קלמרו, סלומון כגן, זדה שולמן ובלה בנדרלי. לעומת הנהגה זו, צמחה הנהגה צעירה ופעלתנית שחרטה על דגלה את עיקרון ההתבוללות, ברמה זו או אחרת, בחברה המרוקנית. באותה עת, התאחדות הרופאים, הרוקחים ורופאי השיניים, שאיגדה בקרבה מוסלמים ויהודים, שיגרה עצומה לחברי מועצת הקהילות, המבקשת מהם להדיח את ז'אק דהן מתפקידו ולגנות פומבית את עמדותיו מכיוון שמעשי המזכ"ל דהן עלולים לפגוע ביהדות מרוקו ובמועצת הקהילות שהיא גוף לא־פוליטי.

בעידוד ראשי סניף הקונגרס היהודי העולמי בקזבלנקה התקיימה, ב9- בדצמבר 1956, וועידה של מועצת הקהילות שדנו בה בהצעה לארגן מחדש את מבנה הקהילה ותכננו להגיש הצעה לתקנון חדש לאישור השלטונות. שמואל חמו, נשיא הוועד בפס ויוסף ברדוגו נשיא ועד מכנס התנגדו לוועד קזבלנקה, בטענה שהוא ועד ממונה על דעת השלטונות מקרב נאמני "הזהות המרוקנית", כאשר הם עצמם נבחרו מתוך הציבור היהודי. הוויכוח הרעיוני ניכר בהצעת תקנון מועצת הקהילות לעניין מעמדה המשפטי של הקהילה, דבר שדחה זמן רב את אישורה בידי השלטונות, עד שהנושא איבד מחשיבותו. לפי שעה הקהילות המשיכו לפעול ללא תקנון חוקי מאושר ובעצם ללא הכרה פורמלית של השלטונות. בשאר וועדי הקהילות במדינה התבצעו מהפכים שהביאו לראשות הקהילות פעילים חדשים. בערים פס, מכנס ומְרָכְּש אף הצליחו לגרום לכך שהנציגות לוועד תבחר באופן דמוקרטי ולא במינויים כמקובל בקזבלנקה וברבט. בעיר פס התנגד המושל למינויו של מועמד לנשיא הקהילה, שהיה מזוהה עם "המפלגה הדמוקראטית לעצמאות" יריבתה של מפלגת "אל איסתיקלל", ובמְרָכְּש התגלעו סכסוכים חריפים בין המועמדים היהודיים לוועד הקהילה עד־כדי כך שנאלץ המושל להתערב.

לא מעט יהודים מצאו לנכון ליטול חלק בחייה הפוליטיים של המדינה העצמאית החדשה על־ידי הצטרפותם למפלגה שתקדם את עמדותיהם. קבוצת הדוגלים בהשתלבות התרכזה בעיקר בקזבלנקה ובטנג'יר, אולם בזמן שמרק סבח, מאיר טולדנו, דוד אזולאי, דוד ברדוגו וג'ו אוחנה תמכו באגף השמאלי של "אל־איסתיקלל" בראשותם של מהדי בּן־בַּרכַּה, עבדרחים בועביד ומזכ"ל "איחוד העבודה המרוקני" מחג'וב בן־סדיק, תמכו מאיר עובדיה וארמן אסולין באגף השמרני בראשות המנהיגים הוותיקים עלל אלפסי ואחמד בלפרג'. אחדים היו חברים בכירים ב"מפלגה הדמוקראטית לעצמאות", מפלגה שהשתעשעה זמן מה ברעיונות רפובליקניים. בין פעילי המפלגה אפשר למצוא את הוגה הדעות והמשפטן מטנג'יר קרלוס דה־נזרי, מנכ"ל משרד המסחר בממשלה הראשונה, סם בן־אזרף, סגן נשיא הקהילה היהודית בסלָה, יצחק חַליווה, חבר ועד קהילת קזבלנקה, יעקב בנון, ויקטור עבדו, מוריס שריקי, סם נהון ולימים גם ז'אק דהן. לעומת עמדת דהן שדרש להעניק לקהילה מעמד של מיעוט אתני נבדל, התגבשה חבורת צעירים שראו עצמם כמרוקנים בני הדת היהודית. בין פעילי קבוצה זו, יש למנות נוסף על דוד בן־אזרף, צעירים כמרק סבח, ארמן אסולין, דוד אזולאי, דוד ברדוגו, אלבר אפללו, אברהם יצחק לרדו, מאיר טולדנו ומאיר עובדיה. לקבוצה זו יש להוסיף את ג'ו אוחנה שהקים בעבר את "התנועה הלאומית המרוקנית" שלא ארכה ימים ונקטה בגישה אסימילציונית קיצונית ששללה את עצם קיומה של הקהילה.

כבר באוקטובר 1955, פרסם ג'ו אוחנה מאמר חריף בעיתון "מרוק פרס" Maroc Presse, בכותרת "המצפון הלאומי". הוא יצא בהתקפות חריפות על מוסדות הקהילה היהודית: "היהודים מבקשים זכויות, כלום ממלאים הם את חובותיהם? הם מבקשים ביטחונות דמוקרטיים, כלום ידוע להם לפחות מה המושג אומה דורש מהם? הבטחות ניתנו להם בהזדמנויות רבות, אך הן דורשות תמורה ברורה […] רק עם מילוי חובותיהם הלאומיות ייהנו היהודים ממלא זכויותיהם הלאומיות […] הפטריוטיות של היהודים באה לידי ביטוי בשתיקה חסרת אומץ, בה רק קול מנהיגיהם שיקף את תחושותיהם האמתיות. תנועתנו התנגדה למצב שעלול לפגוע קשות באחדות הלאומית. היום היהודים חייבים להרים קול להדחת החבורה המעוניינת להפוך את היהודים למיעוט אתני נבדל וליצור מדינה בתוך מדינה. על היהודים לפעול מתוך אחדות ולהגיע לאינטגרציה מהירה, טוטלית וסופית באומה המרוקנית […] יש צורך דחוף לחסל, פשוטו כמשמעו, את "מועצת הקהילות היהודיות", את ועדי הקהילות ובכלל כל מנגנון ספרטיסטי הגורם להפרדת היהודים מן האומה המרוקנית. יש להעביר את תפקידיה המקוריים של מועצת הקהילות לידי מוסדות צדקה לגליים, שיטפלו רק בתחום זה […] משיחוסלו המוסדות שהכבידו על צוואר היהודים כאבן־רחיים, דבר לא ימנע מהם ליטול חלק פעיל בחיים הציבוריים, כאחיהם המוסלמים. הגיע הזמן שהיהודים המרוקנים ידעו מה חובותיהם. הם רומו דיים על ידי נציגיהם. אולם עדיין לא מאוחר לפעול".יהודי הקהילה, ברובם הגדול, האשימו את אוחנה בבגידה וראו בו "יהודי קתולי יותר מן האפיפיור". כידידו הקרוב של מהדי בן־בַּרכָּה הצטרף אוחנה לאגף השמאלי של "אל־איסתיקלל".

שליחי המוסד שהגיעו למרוקו כשנה לפני עצמאותה, כדי לארגן את ההגנה העצמית של היהודים מפני פרעות צפויות, נאלצו להודות שפעילותם באותם ימים הייתה אומללה למדי. בניתוח מצב שערכו נציגי המוסד במרוקו, הודו שתקופה זו הייתה אכן "תור זהב" ביחסי יהודים ומוסלמים במרוקו: "היציאה ההמונית של הצרפתים ממרוקו, שהגיעה אז לעיצומה, הביאה להתרוקנות הדרגתית של כח־אדם ברמה אינטלקטואלית הדרושה להפעלת המכונה האדמיניסטרטיבית במדינה, המסוגל לקיים את הפעילות הכלכלית הלאומית ולהגבירה. למרוקנים לא הייתה רזרבה מוכנה של דור המשך, לכן היו חייבים לגייס את החסר מקרב האוכלוסייה היהודית. היה זה, כביכול, תור הזהב לאינטליגנציה ולמעמד הבינוני היהודיים". מפקד "המסגרת", שלמה יחזקאלי, מציין שבאותם ימים נמנעו היהודים לבא במגע עם שליחים ישראלים והתקופה לא בישרה טובות לעבודה המחתרת: "עסקנים יהודיים מחוגים שונים צירפו קולם להטפה למיזוג בקרב העם המרוקני המחדש כוחו. כמובן שההתפכחות לא איחרה לבא ובוודאי שעבודתנו העקבית והמתמידה תרמה לא מעט להתפכחות זו". עם הזמן התברר שפעילות שליחי ישראל ומדיניות שגוייה של השלטונות המרוקנים גרמו יחדיו לערעור תור זהב זה. פעילות "אל־וויפאק" שקעה בשנת 1959, עם הקמת ממשלת האגף השמאלי של אל־איסתיקלל בראשות עבדאללה איברהים.