פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון

 

בבוקר אני שוקל אם צריך לצלצל ולהודות לז׳אנין על ליל האהבה או לתת לה לצלצל. אני הולך בבית כמו שיכור. מתוק לי בפה. מתוק לי בגוף. האם אני צריך לצלצל ולהגיד לה? הרי זה לא קורה כל יום. כל יום? אני לא זוכר בחיים חוויה כזאת. מצד שני אולי לא אני צריך ליזום את הצלצול. היא זאת שיזמה את הכל וזכותה גם לצלצל קודם. אולי היא תרצה להסביר את עצמה, להתנצל, להגיד מילה של תודה, אני אתן לה את הזמן שלה לחשוב. כשתמצא לנכון, היא תרים טלפון. מאידך ייתכן, שמאחר והיא זאת שלקחה סיכון לבוא לתוך מיטתי, מגיע שאני אקח עכשיו את הסיכון. אבל מה להגיד לה? זה יבוא עם השיחה. צריך פשוט לעשות את הדבר הנכון. אני מרים את השפופרת, לוחץ על הספרות ומפסיק באמצע. אבל כעבור רגע אני שם נפשי בכפי ומצלצל. הקול שלה עונה: כן.

אני: (מכחכח) זה דודו.

 היא: מי?

אני: דודו. דודו…

היא: (באדישות) כן. מה נשמע?

אני: בסדר. בסדר גמור… אחרי לילה כזה?

היא: לא שומעת. אחרי מה?

אני: הלילה. היא: מה קרה?

אני: רציתי להודות לך על הכל. זאת היתה הפתעה מתוקה.

היא: הפתעה?

אני: בחלום לא היתה לי חוויה כזאת. אני רוצה להודות לך…

היא: להודות לי? על מה?

אני: כל מה שקרה בינינו.

היא: בינינו?

אני: טוב אם את לא רוצה לדבר על זה…

היא: התחלת לדבר, אז תגמור.

אני: נשאיר את זה כך. לא מוכרחים לדבר.

היא: אני לא יודעת על מה אתה מדבר.

אני: כרצונך.

היא: תראה, אדוני. אני לא טלפנתי אליך. אתה טלפנת אלי להגיד משהו. אז תגיד.

אני: היה לי טוב איתך, ואני רוצה לומר תודה…

היא: היה טוב לך איתי? איך אתה מדבר? מי אתה? אתה דודו?

אני: (נבוך) אז מי אני?

היא: זה לא אתה.

אני: זה אני.

היא: יותר טוב תגיד שזה לא אתה. אתה יודע עם מי אתה מדבר?

אני: איתך!…

היא: החוצפה הזאת! תתבייש לך. אני סוגרת את הטלפון.

 טריקת הטלפון נשמעה באוזני כקול פצצה. השפופרת נשארה תלויה לי ביד, ואני לא יודע מה לעשות בה. הייתי צריך לומר את זה או אחרת:? היה לי טוב איתן… כל כך לא פיוטי. אולי לא היתה בטוחה מי מטלפן אליה. אולי חשבה אותי למישהו אחר שמנסה להיטפל. צלצלתי שוב.

זה אני שוב, אמרתי.

אני מקווה שלא, היא ענתה בלחש.

אני כן, אמרתי בשקט. וזה כל מה שאני רוצה להגיד לך, אם את מודאגת.

היא: אתה לא חושב שאתה מרשה לעצמך יותר מדי?

אני: כל מה שרציתי להגיד זה תודה.

היא: תשמע, אדוני. בהתחלה לקחת את מספר הטלפון שלי בלי רשות. עכשיו אתה מתחיל לדבר על אהבה. אנחנו רק שכנים. חשבתי שנהיה שכנים טובים.

אני: זה גם מה שאני רוצה… זה מה ש­…

היא: אז בבקשה תוציא אותי מהחלומות שלך. אתה בחור נחמד, אבל אני אישה נשואה. אתה היית אצלנו בבית, ולא זאת התודה שמגיעה לנו. הטלפון נסגר והשאיר אחריו צליל חד של כעס וסומק, שכיסה לי את הפנים. כמה היא צודקת, אמרתי לעצמי. אני באמת לא בסדר. מה זה לא בסדר? כישלון! מה אפשר לעשות? דון ז׳ואן אני לא. לא הייתי אף פעם, אבל מעולם לא השתטיתי. כבודי תמיד היה לי ערך חשוב, ומעולם לא זלזלתי בו ולא נתתי סיבה למישהו לזלזל בו.

בכל זאת לא ידעתי איך להסביר לעצמי את מה שקרה. הרי לא ייתכן שאישה שוכבת איתך, מלטפת את גופך, אוהבת אותך, נאנקת, נאנחת, מתענגת ולמחרת היא לא מכירה אותך. אולי לא היה שום לילה של אהבה. החוויה המופלאה של אישה שפורצת ישר לתוך המיטה שלך אולי לא היתה ולא נבראה. סתם אשליה. אשתי אמנם קמה באמצע מעשה וצעקה: ״אלוהים איזה חלום נורא״, אבל, כנראה, זה לא היה במציאות אלא בחלום. אני חלמתי שאשתי חולמת.

בעוד אני מנסה לעכל את השיחה הקשה עם ז׳אנין, הטלפון בחדר העבודה שלי מצלצל. אני מרים את השפופרת ושומע, להפתעתי, את קולה. מה יש לה להגיד לי? היא הולכת להוסיף על הבושה שלי? אבל לא, הפעם הקול רך, מתוק.

תשמע, דודו, היא לוחשת בקול ענוג. אני רוצה להתנצל על מה שאמרתי. לא התכוונתי לפגוע בך. אל תחשוב שזה לא עשה לי כלום מה שאמרת. בזמן אחר מי יודע, אם לא היו קורים בינינו דברים. בבקשה תשכח את הכעס שלי. אני לא רוצה לאבד חבר. במקום חדש קשה לעשות חברים. אי אפשר להגשים הכל, אבל גם חלומות זה משהו… חיוך של רגיעה פרח בפני. הנה, אמרתי לעצמי. אני לא לגמרי כישלון. היה לי על מה לבנות. לא סתם פנטזתי. אולי לא שכבתי איתה, אבל אין ספק שזה היה אפשרי.

ז'אנין, אמרתי, אם את רוצה להכחיש את מה שהיה. זה עניין שלך, אבל אני לא חלמתי. את היית אצלי בבית שלי, בתוך המיטה שלי. גוף נגע בגוף. אם לא היית באה ביוזמתך לתוך המיטה שלי, לא הייתי מעז אפילו לחלום על זה. לא חלמת?

ועוד איך לא. אשתי יכולה להעיד. אשתך?

היא שכבה לצדי, כששנינו את ואני עשינו אהבה. אשתך היתה שם?

היא קמה מהשינה והדליקה את האור. אלוהים! היא ראתה? במו עיניה. ומה היא אמרה?

״איזה חלום נורא״, היא צעקה וכיבתה את האור. היא חשבה שהיא חולמת.

היא לא חשבה שהיא חולמת. אתה חלמת!

 היא אמרה וניתקה את הטלפון ואני נשארתי לבד עם החידה. אני מהלך בתוך הבית מחדר לחדר, סוקר את התמונות שלה, חוקר בעיקר את העיניים מאחורי הרעלה, אולי אמצא שם משהו שיפתור לי את החידה ושום דבר. אחר כך אני שוכב במיטה בעיניים פקוחות וחושב עליה. הירח מעבר לחלון עצום בגודלו ונדמה לי שאני רואה עליו את פניה המחייכות, כשלפתע הרגשתי את רכות עורה לצדי ואת הבל פיה נושם על צווארי. עטפתי אותה בגופי ונכנסתי לתוכה כמו לתוך קצפת, ליקקתי וליקקתי עד שלא נותר בי כוח ונשאבתי עייף לתוך באר עמוקה של שינה מתוקה, כשאני מאושר ובוטח בעצמי. כשהתעוררתי הסתנוורתי מעוצמת האור. שמש זורחת במקום ירח כיוונה עכשיו את קרני אורה למיטתי. הבטתי לצדי וראיתי שז׳אנין איננה. ליד המיטה על הרצפה מצאתי את סיכת השיער שלה עם שושן אדום.

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יוני 2015
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר