תמורות במעמדם של היהודים באימפריה העות׳מאנית משה מעוז

מקדם ומים חלק א

ביצוע זכויות השוויון

ברם, למרות הביטויים ההצהרתיים־הפורמאליים של ראשי המדינה העות׳מאנית לאורך המאה ה־19 אודות מתן שוויון לכל הנתינים העות׳מאנים, ללא הבדל גזע ודת, לא קוים למעשה במשך תקופה זו שוויון מלא בין מוסלמים ולא־מוסלמים. בתחום המעמד החוקי בוטל, אומנם, ב־1855 מס־הגולגולת (הג׳זיה), אשר ציין את המעמד הנחות של הנתינים הלא־מוסלמים במדינה המוסלמית, אולם במקומו הוטל על היהודים והנוצרים לשלם את מם הבדל — כופר עבור שירות צבאי. תשלום ה׳בדל׳ היה חובה על הלא־מוסלמים ונגבה באופן קיבוצי, בדומה ל ג׳זיה לפני־כן. יהודים ונוצרים, בניגוד למוסלמים, לא גויסו לצבא, ואף לא ניתנה להם האפשרות לבחור בין גיוס ובין תשלום ה׳בדל׳. אין תימה אפוא, כי ה׳בדל׳ נתפס כהמשך ה ג׳זיה תחת כינוי אחר, ועקרונית נשמר אי־השוויון בין מוסלמים ללא־מוסלמים. רק ב־1909 יצא חוק המחייב את הלא־מוסלמים להתגייס לצבא והמבטל את ה׳בדל׳ הקיבוצי. מעתה ניתן היה לכל יהודי או נוצרי להשתחרר משירות צבאי, בדומה למוסלמי, על־ידי תשלום כופר אישי. מעמד משפטי שווה וזכות השתתפות בגופים הייצוגיים של המדינה הושגו אף הם על־ ידי היהודים והנוצרים אך בהדרגה במרוצת המאה ה־19.

אומנם בבתי־הדין המוסלמיים (השרעיים) המשיכה להיות עדותם של יהודים ונוצרים על־פי־רוב בלתי־קבילה עד תום התקופה העות׳מאנית, אולם סמכויותיו של בית־הדין המוסלמי צומצמו ביותר בתקופת התג ט'ימאת לענייני אישות, הקדשים, ירושה וכיו״ב; ואילו מרבית ענייני השיפוט האזרחיים, הפליליים והמסחריים הועברו לבתי־דין של המדינה, ששפטו לפי שיטות אירופאיות. ואף כי גם בבתי־דין אלה — בהם כיהנו על־פי־רוב שופטים מוסלמים — הופלו־לרעה נתינים לא־מוסלמים במשפטים נגד מוסלמים, הרי במרוצת השנים השתפר המצב הודות להליכי המשפט המודרניים ולפיקוח מרכזי גדול יותר. במקומות שונים אף מונו שופטים יהודים לכהן בבתי־הדין של המדינה.

מצב דומה שרר בגופי הייצוג לדרגותיהם ולתקופותיהם: ליהודים ולנוצרים ניתן ייצוג, באמצע המאה התשע־עשרה, במועצות המינהליות (מג׳לס אדארה) של הולאיתים ובמועצות העירוניות ( בלדיה ) לקראת סוף המאה התשע־עשרה, במועצות הכלליות (מג׳לס־עמומי) של הולאיתים בראשית המאה העשרים; וכן בפרלמנט העות׳מאני שהוקם לזמן קצר בשנת 1876, וחודש עם עליית ׳התורכים הצעירים׳ לשלטון ב־1908. אומנם ברבים מגופי ייצוג אלה לא היה משקל או השפעה לנציגים היהודים הבודדים: היו כאלה שגילו פסיביות או אדישות; כאלה שחששו להביע דעות עצמאיות ושימשו כמעין חותמת גומי להחלטות הרוב המוסלמי; היו גם מקרים שנציגים יהודים הורחקו מגופי הייצוג או נוטרלו על־ידי עמיתיהם המוסלמים; ולעומת זאת היו נציגים יהודים שפעלו באופן עצמאי למדי וייצגו בכבוד את ענייני הקהילות היהודיות. על־כל־פנים עצם התופעה של השתתפות אישית יהודים בגופי ייצוג של המדינה היה בה משום תמורה משמעותית־חיובית במעמדם החוקי־פוליטי של היהודים במדינה העות׳מאנית. גם בתחומים אחרים, שהיו תחת מרות המדינה או השפעתה, נעשו צעדים חשובים להשוואת מעמדם של היהודים והנוצרים לזה של המוסלמים: יהודים התקבלו לשירות המדינה במספרים גדלים והולכים; ובמסמכים רשמיים של האימפריה לא הוזכרו עוד ביטויי־גנאי נגד לא־מוסלמים. יהודים ונוצרים קיבלו רשיונות לבנות או לשפץ בתי־תפילה ומקומות פולחן אחרים, גזירות הלבוש חדלו להיות בתוקך! ועוד.

בכל־זאת, ראוי לציין, כי האימפריה העות׳מאנית לא נעשתה במאה ה־19 מדינה חילונית לפי הנורמות של מערב־אירופה וארה״ב. היא המשיכה להיות עד לראשית המאה ה־20, ובעיקר תחת שלטון הסולטאן עבדול חמיד, מדינה מוסלמית במהותה ובמדיניותה. ובמדינה כזו לא יכלו להיות היהודים, כנוצרים, שותפים מלאים ושווים בקהילייה הפוליטית.

האופי האסלאמי של האימפריה העות׳מאנית הורגש לא רק בתקופת הסולטאן־הח'ליף המוסלמי הקנאי עבדול חמיד (1876—1908), אלא גם תחת הסולטאנים שקדמו לו, וביניהם הסולטאן הליבראלי עבדול מג׳יד. הגורמים, ששמרו בקנאות על האופי האסלאמי של המדינה, היו מנהיגי הדת ( ה ע ל מ א ) , שהחזיקו בעמדות רשמיות במערכת המימשל, מנהיגים פוליטיים בעלי נטיות שמרניות־ מוסלמיות וציבורים גדולים של אנשי דת ואוכלוסיית הרוב המוסלמית. אלו התנגדו בתוקף, לאורר המאה ה־19, להענקת זכויות שוות לנתינים הלא־מוסלמים.

הרפורמות במעמד הלא־מוסלמים, ובעיקר אלו שהיו כלולות בח׳ט של 1856, עוררו זעם והתנגדות בקרב המוני המוסלמים ברחבי האימפריה כלפי הנתינים הנוצרים, הנציגים האירופיים והשלטונות העות׳מאניים גם יחד. נעשו נסיונות רבים על־ידי ה׳עלמא׳ והעם למנוע את ביצוע התיקונים הללו, ובכמה מקומות פרצו מהומות אנטי־נוצריות ואנטי־אירופיות. בעיר מרעש שבדרום תורכיה, למשל, רצח המון מוסלמי את הנציג הקונסולארי הבריטי — נוצרי מקומי — ואת משפחתו לאחר פרסום פירמאן 1856. בעיר הנמל ג׳דה שבחצי־האי ערב נרצחו ב־1858 הקונסולים הבריטי והצרפתי בידי התושבים המוסלמים, וב־1859 נתגלה בקושטא קשר נגד הסולטאן ומנהיגי הרפורמה, שהוכן על־ידי קציני צבא ו׳עלמא׳ בכירים, שהתנגדו להתגברות ההשפעה המערבית ולמתן זכויות שוות לנוצרים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יולי 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר