אל עולם שאבד – לקט מאגדות מרוקו

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

בזכות מעשה טוב

סוחר אחד, היה בדרכו חזרה לביתו, שיצא ממנו לפני זמן רב. כאשר ירד הליל החליט ללון בדרך, כי לא רצה ללכת בחשכה. שכב על הארץ ונירדם. והנה חלם חלום, ובחלומו בא אליו איש בא בימים, שזקן שיבה ארוך לו עמד עליו איש זה ואמר לו: ״דע כי אשתך תמות למחרת מהכשת נחש, בשעה שתעשה כביסתה.״ נחרד האיש ונתעורר. ושינה לא נתן בעפעפיו עד אור הבוקר. ואך הנץ השחר, קם והמשיך דרכו עד שהגיע לביתו.

יצאה אשתו לקבל את פניו, ושמחה מאוד. ראתה שבגדיו מלוכלכים. אמרה לו: ״פשוט בגדיך, כי רוצה אני לכבסם.״ סרב לה כי ידע את הצפוי לה. אמרה לו: ״הכיצד וכי אינך מתבייש בבגדיך המלוכלכים ? הם מסריחים ומזוהמים!״ נכנע לה ופשט את בגדיו. וכדי לא להטריח אותה הכין לה את הארוחה, אמר לה: ״קומי לסעוד״ ענתה לו: ״הנח לי לסיים את מלאכתי״ הפציר בה מאוד. לבסוף אמרה לו: ״תן לי את הצלחת. כשאהיה רעבה אוכל ממנה.״ נתן לה את צלחת האוכל, אך היא שכחה ממנה, כי עסוקה היתה מאוד בכביסה.

לפתע נשמע קולו של קבצן: ״מאמינים רחמו עלי, גווע אני, זה ימים שלא בא אוכל אל פי.״ קמה האשה ונתנה מנתה לאותו קבצן.

ומשסיימה את הכביסה, והרימה את הקערה שבה כבסה פרצה בזעקת אימים. מתחת לקערה שכב צפע ענק, נטול רוח חיים.

נזעק הבעל, משראה שהנחש ללא רוח חיים. הרים כפיו השמיימה והודה לאלוהים על שביטל את גזרתו. ואחר פנה אל אשתו ואמר לה: ״אשתי בזכות מעשה טוב שעשית, בזכות זה שמנעת אוכל מפיך לתיתו לקבצן גווע מרעב, ביטל אלוהים גזרתו שגזר עלייך והמית את הנחש הזה – שהוא שליחו.״ הבעל סיפר לה על חלומו.

אבות ובגים

אב אחד אהב את בנו כל כך, עד שהוריש לו את כל רכושו עוד בחייו, ועבר לגור אתו בבית אחד.

ולבן היתה אשה מרשעת. אמרה לבעלה: ״איני רוצה באביך בבית זה.״ אמר לה בעלה: ״וכי מה הרע שעשה ?״ אמרתי ולא אחזור: ״איני רוצה באביך בבית זה״, נסה בעלה לשכנעה, אך היא בשלה : ״ אביך או בלית ברירה, בא הבן אל אביו ואמר לו: ״אבי צא מביתי, נוכחותך מזיקה לי.״ ״בני, מעודי לא עשיתי לך רע, מדוע ככה תתאנח לי.״ ״אבי, אין מקום לדברים, צא מן הבית הזה, כי אינך רצוי בו.״ ״אם כן, בני, תנה לי ארכה של חודש עד שאמצא לי מחסה לראשי.״ ״לא צא מביתי כרגע. הבין האב, שבנו לא ישוב מדעתו ובקש ממנו מעט כסף.״ ״מאומה לא תקבל אבי.״

״זקן אני, ואין בכוחי לעבוד, לו תנה לי רק שמיכה, כדי לכסות בה עצמותי בלילות. קרא הבן לבנו ואמר לו: ״רדה למרתף, והבא לסבך שמיכה משם.״

ירד הנכד למרתף, קרע את השמיכה לשניים. מחציתה של השמיכה השאיר במרתף ואת המחצית השניה נתן לסבו. ראה הסב, כי קבל אך מחצית מן השמיכה, התלונן בפני בנו. פנה הבן לנכד ואמר לו: ״וכי לא אמרתי לך להביא שמיכה, מדוע, אם כן הבאת, חצי שמיכה.״

״את החצי השני שומר אני לך לשעת זיקנה״ – ענה הנכד. לשמע המענה, נבהל הבן. גרש את אשתו המרשעת, ומאותו יום כבד את אביו כפל כבוד, ודאג עד לאחרון צרכיו.