זרם ההשתלבות של היהודים בחברה המרוקנית 1967-1956

זרם ההשתלבות של היהודים בחברה המרוקנית  1967-1956

יגאל בן־נון, אוניברסיטת פריס  8

כאמור, הנהגת אל־איסתיקלל שבשלטון נחלקה בין פרוגרסיבים לשמרנים. המפלגה איימה להתפלג בין צעירים תוססים ותאבי שלטון ובין ההנהגה המסורתית שהובילה את המאבק בצרפת הקולוניאלית. לצד מחלוקת זו התנהל מאבק מקביל בין אל־איסתיקלל ובין ארמון המלך מוחמד החמישי, על תפיסת עמדות כוח בשלטון ויצירת עובדות מוגמרות. בתחום מדיניות החוץ, למרות הזיקות הרגשיות, הלאומיות והדתיות כלפי העולם הערבי, שהצטרף לגוש המדינות "הבלתי מזדהות", מרוקו בחרה עדיין, משיקולים ענייניים, לנהל מדיניות פרו־מערבית. עם זה, שמרה לה אופציה, שאם תתאכזב מן התמיכה המערבית תוכל לנהל שיחות עם הסובייטים ואף להתקרב למצרים של גמאל עבדאלנאצר למרות סיוע המצרים למאבק לעצמאותה מרוקו ועל אף השפעת השפה והדת, בזכות הרדיו והעיתונות, הממשל המרוקני הסתייג מכניעה להשפעה מצרית שתסכן את המלוכה והעדיף לתמוך בציר הבעת'יסתי בראשות הגנרל קאסם שתפס את השלטון בבגדד. עם זה המדינה החדשה נאלצה להזדקק למורים מצריים שעסקו בהוראת הערבית, שפה שהוזנחה בימי החסות הצרפתית.

באוקטובר 1956, שני אירועים איימו לערער את יחס המוסלמים ליהודים וליצור אווירה לאומנית כל־ערבית במרוקו. ב22- באוקטובר, נחטף באוויר מטוס של חברת התעופה הלאומית של מרוקו, שיצא מרבט בדרכו לתוניס, ובו ראשי התנועה הלאומית האלג'ירית, אחמד בן־בלה, חוסיין איית אחמד ומוחמד בודיאף. יש להזכיר שבעבר, ראשי המרד האלג'ירי העניקו סיוע ממשי לצבאות השחרור המרוקני. אחרי החטיפה, שלטונות מרוקו הואשמו בשיתוף פעולה עם הכובש הצרפתי באלג'יריה והמלך מוחמד החמישי נאלץ בתגובה להחזיר את שגריר ארצו מפריס. אולם הדבר לא מנע התפרצות מהומות אנטי צרפתיות במכנס, שם נרצחו באכזריות ארבעים וארבעה צרפתים, דבר שגרר נטישה מוגברת של צרפתים מן המדינה. בין הנפגעים היה יהודי שנהרג כיוון שנחשב בטעות לצרפתי. חברו שצעק למפגינים שהוא יהודי ניצל. בציבור המרוקני ראו בחטיפת המטוס פגיעה אישית במלכם מצד ממשלת צרפת. כיוון שהיהודים תמיד הצטיירו בעיני ההמון כמשתפי פעולה עם הצרפתים, ארגן ועד קהילת קזבלנקה, ביזמת הפעילים הקומוניסטים, את ההגנה על הרובעים היהודיים ואף יזם עצרת יהודית־מוסלמית בהשתתפות כארבעת אלפים יהודים מול בניין העירייה. בעצרת נאם ארמן אסולין נגד הפעולה הפיראטית הצרפתית ודרש את שחרור החטופים. בזכות התגייסות מהירה של תומכי ההשתלבות למען הרגעת הרוחות נמנעה פגיעה אפשרית ביהודים. על כל מקרה, דאגו השלטונות ביזמתם להציב כוחות צבא בשכונות היהודיות ואוכלוסייתן יצאה ללא פגע.

שבוע לאחר מכן, בפלישה הבריטית־צרפתית לחצי האי סיני, בסיוע כוחות צבא ישראלים, נאלצה מרוקו להזדהות עם הנושא הכל־ערבי ועם מדיניות נשיא מצרים שהיה לסמל מובהק של האחדות הערבית. מעורבות ישראל, חידדה את תחושת הלאומיות הערבית במדינה. אולם תגובת השלטונות מפני חשש למהומות הייתה מהירה ויעילה. עקב ההתנגשות של מפגינים בצרפתים בעיר מכנס, שיגרו ראשי השלטון הוראות מפורשות למושלי המחוזות ודרשו מהם למנוע כל פגיעה ביהודים. הארמון והמפלגות קראו לאוכלוסייה להבחין בין יהודים לישראלים וכוחות הביטחון שוב הוצבו להגנת הרובעים היהודיים. בוועידת "המפלגה הדמוקראטית לעצמאות" שהתכנסה באותם ימים, צירים יהודים באספה הלאומית המייעצת ובהם יצחק חליווה, תבעו לא להזכיר את ישראל בנוסח הודעת הגינוי לפלישה המשולשת לשטח מצרים. נימוקם היה מניעת מהומות נגד הקהילה והגברת האהדה בציבור היהודי למפלגה. צירי הוועידה קיבלו את הנימוקים וישראל לא הוזכרה בהחלטות.

לעומתם, תומכי זרם ההשתלבות נהגו בדרך מרחיקת לכת. הנציגים היהודיים באל־וויפאק ניסחו גילוי דעת בנושא שכינו בשם "המתקפה הישראלית" בסיני, ופרסמו אותו גם הפעם בשלוש שפות: ערבית ספרותית, צרפתית וערבית־יהודית. בפגישה שהוחלט בה על הפרסום השתתפו סם בן־הרוש, לאון אלמעלם, ד"ר ג'ו בן־דלכ, חיים זעפרני, מרק סבח ואחרים. לדבריהם מטרת הפרסום הייתה להרגיע את הרוחות ולמנוע התפרצויות אנטי־יהודיות: "אם לא היינו עושים זאת, מצב היהודים היה קשה מנשוא" טענו המשתתפים.הפרסום גינה את הפלישה המשולשת לשטח מצרים וקרא לאחדות האומה המרוקנית, דבר שימנע פגיעה ביהודים עקב התעוררות הלאומיות הכל־ערבית: "מתוך בוז לחוק הבינלאומי הכריזו הבריטים־צרפתים־ישראלים מלחמה על מצרים. העם המרוקני בשלמותו מתקומם נגד המתקפה ומגנה צעד מלחמתי יזום שכוונתו להשפיל את האומה המצרית וליטול ממנה את חרותה ואת עצמאותה. עלינו להעניק את כל תמיכתנו למצרים ולמנוע מן התוקפנים להצליח במזימתם. אירועי השעה מצווים עלינו איפה, אחים יקרים, לקיים את ההרמוניה, הידידות, האחדות וההסכמה בינינו, מוסלמים ויהודים, ולחזקן כי רק הן מבטיחות את עצמאות מולדתנו. הקולוניאליסטים ינסו להפריד בינינו כבעבר וישתמשו בכל דרך לסכסך בינינו. כאן במרוקו יש רק אזרחים מרוקנים, מרוקנים מוסלמים ומרוקנים בני הדת היהודית, אך כולם מרוקנים. כל המרוקנים ללא הבדל דת חייבים להרגיש מגויסים לשמירה על הסדר ועל השקט. מרוקנים אחים יקרים, עלינו להיות דרוכים. באחדותנו, בעמידתנו על המשמר ובאמון חסר־גבול שאנו נותנים בהוד־מלכותו המלך ובממשלתו תלוי עתיד ארצנו. אל תקשיבו למפרידים ביניכם. להפך, גנו אותם. כך מגויסים, אתם נוטלים חלק במעשה האציל ביותר שהוא השמירה על עצמאותנו".

עשרה ימים אחרי פרוץ מבצע סואץ, ב8- בנובמבר 1956, גם נשיא ועד קזבלנקה דוד בן־אזרף הצטרף לגינוי הפלישה הבריטית־צרפתית במכתב ששיגר לשר הפנים לחסן ליוסי ולמושל העיר אחמד ברגש. אולם הרוב היהודי שללא ספק אהדתו היתה נתונה לישראל, שמר על איפוק, לא נקט עמדה והמתין בדאגה לבאות. ראשי הקהילה ציינו בסיפוק את העובדה שמפלת נאצר לא גרמה להתלהטות יצרים של מוסלמים נגד יהודים, בעיקר בזכות התגייסות השלטונות בעוד מועד להגן על הרבעים היהודיים. הצהרותיהם המרגיעות של הארמון ושל ראשי אל־איסתיקלל מנעו כל תגובה אנטי יהודית ממנה חששו רבים.