הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

הדימים

קיומם של יהודים ונוצרים קרובים למלכות, שהאצילו זוהר חולף על עדותיהם השונות, לא גרר אחריו בשום־פנים את ביטולה של הד׳ימה, שנרשמה בכתבי־הקודש של הסינה. אנשים אלה, שכשרונותיהם נוצלו על־ידי אדוניהם ומדכאיהם, ואשר בשוחד ובשלמונים הצליחו לבטל אי־אלו גזירות, לא היו אלא חריגים במשטר של עושק ואי־שוויון. הניגוד המפורש בין קיומם המיוחם למעמדם המשפטי הירוד הביא

לידי תגובה דתית קנאית. מצב מעין זה לא די שרחוק היה מליצור מציאות חדשה אלא בעיני אנשי־הדת המוסלמים היה בבחינת חילול־הקודש, מינות המסוכנת לאומה וראויה לענישה קיבוצית. אף שהיו אנשי־כספים יהודים בחצרות־המלכות, כמעט לא היו היהודים בדאר־אל־אסלאם אלא מקור מבוזה לכוח־אדם שבכל עת יכול השלטון לגזור עליו עבודת־אנגריה, ובשל עצם רפיסותם בתוך האומה מילאו תפקיד מועיל של שעיר־לעזאזל. עלייתם המטיאורית של יהודים בודדים, שנפילתם היתה מרעישה עוד יותר לפי שגררה אחריה ענישה קיבוצית, לא המתיקה את חוקי־ההפלייה אף לא את נטל הדיכוי שהעיק על ההמונים. יתר על כן: העצמה שצברו כמה יהודים שסתרה את חוקי־הדת של האומה (ולפני כן את דיני ביזנץ) רק הגבירה את האיבה.

ב־1856, כאשר העניק הסולטאן שוויון-זכויות בממלכתו למיעוטים, מחו הנוצרים על שהיהודים קיבלו זכויות שוות לשלהם. אפשר מאד שתפקיד התיווך שקיבלו עליהם כמה יהודים מטעם המוסלמים יש בו כדי להסביר את הגילויים הקיצוניים של רדיפות אנטי־יהודיות בעת מלחמות־השיחרור בספרד ולאחר־מכן, במאה ה־19, ביוון ובשאר ארצות־הבלקאנים. עמדתם הלא־פוליטית של היהודים במאבקים האלה האחרונים, שהיתה פועל־יוצא מחולשתם המופלגת, הביאה, על רקע של קנאות דתית, לידי שחיטות, רדיפות וגירושים שהמיטו קלון על מלחמות־העצמאות של גלילות הנוצרים בממלכה העות׳מאנית.

יריבות כלכלית־דתית

במאה הי״ט באו המאבקים לשיווי־זכויות ולשיחרור בממלכה העות׳מאנית והחריפו את האיבה לנוצרים, ובכך הביאו להשמדתם של יוונים, סלאבים, מארונים וארמנים. היישוב היהודי — שהיה זהיר יותר, מצניע־לכת, ובהכרח בלתי־פוליטי — ניצל מן הפורענות, ואפשר אפילו לומר שהתורכים נטו לו חסד מרצונם להיראות ליבראליים וסובלניים בעיני בעלי־בריתם האירופים. הפלייה זו במישור המדיני, בד־בבד עם התקדמותם הכלכלית של יהודים מובחרים, הגבירה עוד יותר את המתחים בין העדות. במשלחי־היד שבהם היו הד׳ימים מתחרים נתוספה יריבות כלכלית לאיבה הדתית. יריבות זו גדלה עוד יותר משום שהאפשרויות היו מצומצמות וכפופות לגחמותיהם של עריצים המעודדים שוחד ושלמונים.

תחרות כלכלית חריפה זו בין מיעוטי הד׳ימים, הכפופים לדיכוי שרירותי מאין כמוהו, היא שהיתה רקע לעלילת־הדם שהעלילו הנוצרים הסוריים ב־1840, עם הקונסול הצרפתי בדמשק, ראטי־מנטון, על יהודי המקום. אז נתרקמו בין יהודי המערב המשוחררים לבין קהילות הד׳ימיס היהודים במזרח ובצפון־אפריקה קשרים ששינו בתכלית את מבנה הקהילות הללו. מ־1860 והלאה שקדו שלוחיה העשויים־ללא־לאות של חברת כל־ישראל־חברים — ומשנת 1872 גם שלוחיה של האגודה האנגלו־יהודית — על השגת שוויון־זכויות ליהודי המזרח וצפון־אפריקה. מתוך מספר ניכר של מכתבים ודו״חות מתגלים לפנינו מצוקתן וגיוונן — אך גם אצילותן — של קהילות מדוכאות אלו. בעשורים האחרונים למאה הי״ט הצליחה יהדות אירופה, שנסתייעה בקונסולים, לשנות את מאזן־הכוחות בין הד׳ימים היהודים והנוצרים. אף־על־פי־כן נשארו אי־אלה הבדלים בעינם. הד׳ימים הנוצרים, שהקדימו לזכות בשוויון־הזכויות, נהנו מן החסות האירופית, הן נדרג הארצי(בתי־אולפן ומוסדות מדיניים בלבנון) והן בדרג הפרטי(הודות להרבה קרנות של מיסיון). הואיל ומרובים וחזקים היו מן היהודים בחיים הכלכליים, נתנו עידוד נמרץ לשנאת־היהודים המסורתית בקרב המוסלמים. אכן, שיווי־הזכויות שבו זכו היהודים בהדרגה בתחום הכלכלי הפיח רוח־חיים ברגשי־איבה עתיקים והצמיח זן חדש וארסי של שנאת־יהודים נוצרית־מזרחית, שהיהודים הגיבו עליה במסגרת אסשרויותיהם המוגבלות.

לאמיתו של דבר, יכלה יהדות המזרח לסמוך רק על עזרתה של יהדות אירופה, שהיא עצמה אך לא מכבר השיגה שוויון־זכויות וכבר נעשתה מטרה לצורות מודרניות של אנטישמיות מדינית וכלכלית. אולם חולשה זו, בהשוואה לאמצעים הנכבדים שעמדו לרשותן של העדות הנוצריות, נתקזזה מכוח שאיפתם העזה של היהודים להשכלה ולחיים של כבוד — שאיפה שבאה לידי גילוי אפילו בדיווחים על קהילות מקופחות ביותר. אכן, מ־1840 והלאה נעשתה שאיפה זו מטרה הניתנת להגשמה. הסיכוי לחירות ולגאולה מוסרית ותרבותית יצא מגדר חזון מעורפל של אחרית־הימים ולבש צורה של מציאות אפשרית. אם גם לא ניצח הצדק בדמשק, הרי לפחות הושם סייג לרשע,'•' עם שעד כה נאלץ להתפלש בחרפה, בניוון ובבערות ראה עתה סוף־סוף שביב של אור בקצה המנהרה.

אף שלמראית־עין דומים מאבקי השיחרור של עדות הנוצרים והיהודים, למעשה שונים היו עד מאד: הצד השווה שביניהם התבטא רק בתגובות שעוררו מצד המדכא המשותף שונים היו גם אמצעי הלחץ שעמדו לרשות בעלי חסותן של שחי הקבוצות.

האומות הנוצריות יכלו להפעיל לחץ מדיני הנשען על עצמה צבאית, ואילו יהודי אירופה, ויהודי ארצות־הברית אחרי־כן, יכלו לפעול רק בשמו של מוסר כלל־אנושי ולהוקיע את פגיעותיה של קנאות בפני דעת־הקהל בפרלאמנטים ובעתונות האירופית. מעשי־התעללות הבאישו את ריחם של המשטרים המוסלמיים שעודדום או שהתייחסו אליהם בסובלנות — או של אנשי־הכהונה הנוצריים שעה שנשאו הם עצמם באחריות.13 אם מתוך הכרח ואם מתוך הכרה כנה — במבוכי השררה קשה להבחין בין שני אלה — פעלו השלטונות להפסקתן של הרדיפות מצד המשוכנעים בעליונותם ודבקים במסורות השליטה שלהם(ראה תעודות 39 ו־53). השלטון המרכזי העות׳מאני — שקצרה ידו להדביר שבטים מרדניים או להתגבר על המצב הכללי של שחיתות ואי־בטחון בפרובינציות — הפקיר את המיעוטים לעריצותם של מושלים מקומיים או של ראשי־שבטים.

מכאן והלאה הביא המגע עם אירופה לידי מאבק־איתנים שבו ניצבו הד׳ימים לעדותיהם — חרף פילוגם הפנימי — כנגד הערכים המסורתיים של הדיימה, שבזמנו האצילה אופי של קדושה על גזילת אדמתם ועל שפל־מעמדם. מאבק זה נוהל בעת־ובעונה־אחת על־ידי העדות השונות, אבל ברוח של פילוג, שנאה ותחרות, כולל בריתות של התרפסות — מצב שבהכרח אך סייע למדכא המשותף.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יולי 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר