נסיס קריספיל ראיון עם רפאל חיים וואקנין מנהל בית ספד אליאנס בוואזאן
וואזאן 1933- 1946
רפאל מספר שאת אליאנס וואזאן פתח מר נסים לוי – גם הוא יליד טורקיה ב- 1929 . "כשסיים את עבודתו ועבר לנהל את אליאנס קזבלנקה, נדרשתי להחליף אותו."
להערכתו, כיוון שבית הספר הראשון של רשת אליאנס בטורקיה נפתח בעיר אידרנה, זו הסיבה למספר הרב של מורים ומורות שהגיעו מטורקיה למרוקו. "היו לי 4 כיתות, בכל כיתה למדו כ- 50 תלמידים, לפעמים הגענו גם ל- 80 תלמידים בכיתה."
"בכיתה א' לימד מורה מקומי מוואזאן בשם שם-טוב לוי, בכיתה ב' לימדה רעייתי ברתה, בכיתה גי מדאם נהון ילידת תטוואן ובכיתה ד' לימדתי אני כשהייתי אמור ללמד וגם לנהל."
רפאל חידש לי חידוש גדול ביחס למקור ממנו הגיעו יהודיה הראשונים של העיר. הגרעין היהודי הראשון הגיע מהכפר אסעיאן השוכן מערבית לקברו של הצדיק ר' עמרם בן דיוואן. כשרב־ עמרם בן דיוואן הסתובב כשד"ר ואסף תרומות, הוא חלה וטופל על ידי היהודים של הכפר אסע׳אן. הם אלה שקברו אותו. בבית הקברות של אסע'אן, במתחם שבו קברו את הצדיק. המעבר הגדול של יהודי אסע'אן לוואזאן היה בתחילת שנות המאה ה- 20.
עוני מחפיר, מחלות, מגפות וכמובן הפרוטקטורת הצרפתי שעודד יהודים לעבור למרכזים העירוניים החדשים, היו הסיבה למעבר של יהודים מהכפר אסע'אן לוואזאן. "כשהגענו לוואזאן ב- 1933", מספר רפאל, ״ לא היה כביש לצדיק. היציאה להילולה הייתה מכיכר השעון "פלאס דה שוק". הכיכר הייתה מתמלאת בחמורים, סוסים, פרדות ומשם רכבו לצדיק. ב- 1936 בתו של ראש העיר חלתה ובני הקהילה שראש העיר נועץ בהם כדי לרפאה אמרו לו שאם יסלול דרך לצדיק, הבת תקום מחוליה וכך היה. הוא זה שסלל את הדרך לצדיק הקיימת עד היום הזה." רפאל לא מאמין בנסים אבל ברתה אשתו מספרת שכשמרסל בכורם חלה מאוד, רב הקהילה אמר לה שאם היא תלך רגלית מוואזאן לצדיק כשהילד רכוב על חמור, הילד יבריא, וכך היה".
היה עוני גדול בוואזאן," מספר רפאל , "התלמידים הגיעו לבית הספר כשהם לבושי סחבות ובעיקר חולים. היינו גם מורים, גם רופאים וגם אחיות. את ההפסקות ניצלנו לבדיקת ידיים, ראש ועיניים. רוב התלמידים היו חולים אז בגזזת. נאלצנו קודם כל לשלוח אותם לרופא צרפתי בשם ד"ר שובה שיטפל בהם. הוא היה גוזז את שערם וחובש את ראשם בכובע מיוחד".
ברתה מספרת שהלימודים החלו ב 08:30 בבקר ונמשכו עד השעה 11:30. התלמידים חזרו לביתם ושבו לבית הספר ב- 14:00 למשמרת שנייה שהסתיימה ב- 17:00. משמע שלמדו 6 ־שעות ביום. כשלמדנו באליאנס פאס, היה שם חדר אוכל קטן שבו אכלו תלמידים מבתים עניים מאוד בוואזאן זה לא היה. בשנת הלימודים הראשונה שלי בוואזאן הבחנתי בתלמיד שישן במהלך השיעור בכיתה, כשראיתי שזה חוזר על עצמו יום-יום, בקשתי שיביא את האימא שלו לבית הספר. כשדברתי עם אימו וסיפרתי לה שבנה ישן בכיתה בכל השיעורים, היא סיפרה לי שאין לו נה לאכול בבית. כיוון שזה נגע מאוד לליבי, דברתי עם בעלי רפאל ואמרתי לו שאנחנו חייבים לעשות משהו כדי להזין את התלמידים העניים, והיו הרבה כאלה. ואז רפאל החליט לעשות מעשה ולהקים חווה חקלאית בשטח בית הספר".
לימים, בקשתי מבנו של רפאל, מרסל, לספר לי על החווה החקלאית ומרסל מספר ש ־ 10 דונמים מסביב לכיתות היו שייכים לבית הספר. אבא והשרת בנו גדר ותעלות השקיה. מים לא חסרו. פלגים רבים זרמו באזור.מסביב לחצר זרעו ירקות ושתלו עצי פרי.לא היה חדר אוכל. בימים יפים היו אוכלים בחוץ על "שולחן חמורים" ויושבים על ספסלים , בימים גשומים אכלו בכיתות.
ב- 1939פרצה מלחמת העולם השנייה. מחסור היה בכול מקום. גם התלמידים וגם המורים שמחו לקבל מרק חם הודות למשק הקטן של בית-ספר. תוכנית משרד החינוך של ממשל וישי של פטאן כללה צהריים של"אוויר צח" אבא הפך את זה לחקלאות. התלמידים עבדו בשדה. ברבות הימים, אבא קנה תרנגולות, ברווזים,שתי פרות ואפילו חמור קטן. כך היו גם ביצים וגם חלב.
אבא היה הראשון לעבד את האדמה עם המקוש. הוא אהב את זה וחזר לבית-ספר גם אחרי שעות הלימודים כחקלאי, ואפילו את ימי ראשון ימי החופשה שלו, הוא עבד בגינת בית הספר.
השרת מאד שמח והתגאה שה"מעלם" איש השכלה עובד איתו ומתייעץ עמו בענייני חקלאות. הוא נשאר נאמן לאבא וכיבד אותו כל השנים.
ב-1941 רצו לאכוף את החוקים האנטישמים על יהודי מרוקו. המלך מוחמד בן יוסוף שקראו לו אחר כך מוחמד החמישי סירב לאכוף את החוקים האלו על הנתינים שלו. לאימא היה דרכון טורקי ובשל כך היא פוטרה מעבודתה בבית הספר.
למזלנו האמריקאים נחתו במרוקו בספטמבר 1942, אימא חזרה לעבודה וניצלנו מהסכנה הנאצית.
מחלות כמו גזזת, גרדת, דלקת עניים (טראכומה) שחפת, דיזנטריה ועוד, היו שכיחות מאוד בין התלמידים. ההורים הקדישו הרבה מזמנם – בעזרת הרופא היחיד בעיירה – לטיפול בילדיב החולים.
בתקופה ההיא התלמידים היו מקבלים ספרים כפרס. יום אחד תלמיד לא בא לקבל את הפרס. אימא שאלה את אחיו למה. הוא התבייש ענה הילד. לא היו לו נעליים. עלו דמעות בעיני אימא. היא גייסה תרומות מפרנסי הקהילה ומאז כל פסח חולקו זוג נעליים וסינר לכול תלמיד נזקק.
המשפחות היהודיות העשירות שהיו בוואזאן סייעו לרפאל בתרומות לטובת התלמידים העניים. משפחת אלחדאד שאשתו נמנתה על משפחת קורקוס ממוגדור, היה בעל אזרחות מרוקאית. הוא מכר דלק ובזמן המלחמה הוא חילק מצרכים חיוניים כמו סוכר, קפה ותה לקהילה. משפחה נוספת עשירה הייתה משפחת עמרם שגרה לא רחוק מבית הקברות היהודי וגם הם תרמו את תרומתם.
ב־1946 משרת מנהל בת-ספר אליאנס ברבאט התפנתה. ובזכות דוחות המפקח המעולים שאבא קיבל, הוא זכה במשרה".
"כשהגענו לרבאט" מספרת ברתה "היה חסר לנו המרחב של וואזאן, והגינה הגדולה. ואז רפאל תיחם תחום במגרש וגידל בו פרחים".
נסים קריספיל