יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול

משטר וישי

האריאניזציה של הרכוש

סעיף 5 ב׳תקנון היהודים׳ מן ה־2 ביוני, אסר על היהודים לעסוק במקצועות הבאים: בנקאות, חלפנות, תיווך בבורסות לניירות או למסחר; מסחר בבתי־מסחר ובנכסי דלא־ניידי; עסקות ביטוח, שמאות, עסקות הימורים; הוצאה לאור, ניהול, מינהל וכתבות, אפילו בתור כתב מקומי של עיתונים או כתבי־עת, להוציא פרסומים שאופיים מדעי או דתי מובהק; הפקת סרטים או עיסוק בקולנוע, בכל המישורים הקשורים בכך, לרבות בעלות חברה או ניהולה, ייצור, הפצה, הסרטה, הקרנה ובמאות: וכן כל המקצועות והפעילויות הקשורים בהפקה, ניהול או עשיית שידורי רדיו.

עם זאת נראה כי הרחקת היהודים מן המקצועות האמורים לא בוצעה הלכה למעשה אלא באלג׳יריה, שם נקבעו הליכי הביצוע של סעיף 5 באותם תנאים כמו בצרפת.

לפי צו ה־20 באוקטובר 1941 , היה על יהודי אלג׳יריה לנטוש את המקצועות האסורים לפני ה־15 בדצמבר.1941 החברות או הרכוש שלא הופקעו בתאריך זה הועמדו בפיקוחו של אפוטרופוס זמני, שהיה אחראי לביצוע ההפקעה. כל עבירה על צו זה צפויה היתה לעונש חמור, "בלי לגרוע מזכותו של הנציב לצוות על כליאת העבריין במחנה מיוחד".

ברקע צעדים אלה הסתמן צלו המאיים של החוק מיום ה־22 ביולי 1941, שמטרתו לא היתה אלא עיקולו ה׳חוקי׳ של רכוש היהודים. בסעיף 1 קבע חוק זה, שיושם לאלג׳יריה בצו מן ה־ 21 בנובמבר,1941י כי ׳כדי לסלק כל השפעה יהודית מן הכלכלה הלאומית׳, יכול המושל הכללי למנות אפוטרופוס זמני בכל חברה תעשייתית, מסחרית, של עסקי דלא־ניידי או של בעלי־מלאכה, שהשתייכו בחלקם או כולם ליהודים. צעד זה לא נגע לבניינים או לבתים ששימשו למגורים פרטיים: לפי דברי הפרשנות של העיתונות האלג׳ירית, רק היהודים שעברו עבירה בניהול עסקים שלא נזכרו בסעיף 5, הסתכנו בהפקדת רכושם בידי אפוטרופוס זמני. ברור היה עם זאת כי המושל הכללי רשאי היה להחרים מיהודים את רכושם בכל עת שמצא לנכון. רשות זו נתן לו החוק, ככתבו וכרוחו.

באלג׳יריה הוקם, נוסף על כך, ׳משרד לאריאניזציה של הכלכלה׳, שכלל שלוש חטיבות מחוזיות, שמושבן באלג׳יר, באוראן ובקונסטנטין. משרד זה הופקד על ביצועם של החוקים הכלכליים שהתקין ממשל וישי, על הסדרתם של תנאי מינויים ושכרם של האפוטרופסים הזמניים, וכן על הפעלת תנאי ניהולם של הכספים שמקורם בחיסול הרכוש היהודי וניצולם.

המושל הכללי מינה ישירות את האפוטרופסים הזמניים שאמורים היו לקבל את שכרם במשך תקופה שלא תעלה בעיקרון על שישה חודשים: אולם, נדירים היו ביניהם מי שהניחו למקור הכנסה לא צפוי זה להישמט מידם: וככל שהתאפשר הדבר, הם עיכבו את הוצאתן למכירה של החברות שניהלו, בלי לחשוד כי הודות לתאוות הבצע שלהם, מחד גיסא, ולנחיתת בעלות־הברית, מאידך גיסא, אמורים היו למעשה להציל את רכוש יהודי אלג׳יריה מחיסול.

במקביל לאריאניזציה הכלכלית, נאסר על יהודי אלג׳יריה — כמו על יהודי צרפת — לרכוש ללא היתר חברות מסחר, או בניינים. לפי החוק מן ה־17 בנובמבר, שנועד להסדיר את הגישה לעסקי דלא־ניידי, לא הורשו היהודים להחזיק בניינים נוספים על אלה שנועדו למגוריהם הפרטיים או למגורי אבותיהם וצאצאיהם, או לאלה ששימשו רק לפעילותם המקצועית. לבסוף, שמא לא יספיק בליל חוקים זה, עשה המשרד האלג׳ירי לאריאניזציה כלכלית להעברת עוד שתי פקודות־חוק שכמותן לא היו במטרופולין. הראשונה אסרה על יהודים לעסוק במכירת משקאות  והשנייה מנעה מהם להעביר לגורם שלישי את הרשיונות למכירת משקאות שבידיהם.

צמיחה מעין זו של חוקים כלכליים לא היתה במארוקו ובתוניסיה, שכן בשני הפרוטקטורטים לא הגדיל המינהל לעשות מעבר לאיסורים שנקבעו על־פי סעיף 5 בתקנון מן ה־2 ביוני. בתוניסיה פורסם אמנם — ברוח חוקי וישי — נוסח שאסר על יהודים את הגישה לנכסי דלא־ניידי, וכן הוראה אחרת שאסרה על קנייתן ללא רשות של חברות מסחר; יתר על כן, צו הבאי מן ה־12 במארס 1942 התייחס למינוי אפוטרופסים זמניים לכל חברה בבעלות יהודית שפעילותה נאסרה, אולם האדמיראל אסטווה דחה למשך זמן רב ביחס את פרסום צווי הביצוע המתאימים. עקב לחצו של קסוויאה ואלה שהביע תרעומת בשל העיכובים של האדמיראל, החליט לבסוף הנציב הכללי בתוניסיה לדרג על־פני תקופה ארוכה את הארכות שנקבעו עד לסילוק היהודים מכל אחד מן המקצועות שנחסמו לפניהם: פקידות ציבורית, רפואה, עריכת־ דין, ביטוח, ספנות, בנקאות, פרסומת, עיתונות, הוצאה לאור, בידור, עסקי דלא־ניידיורכישת חברות מסחר. אולם, עד לפלישת הגרמנים לא בא שום צו להסדיר הלכה למעשה את מינוים של האפוטרופסים הזמניים, ורק בתי־קולנוע הוחרמו מבעליהם.   משלוש התחיקות הכלכליות שהופעלו במגרב הסכמטית ביותר היתה זו שבמארוקו: פרט לט׳הירים הכלליים שנגעו ל׳תקנון היהודים׳ ולצו מן ה־19 באוגוסט 1941, שאסר על היהודים להתגורר ברבעים האירופים שבמרכזים העירוניים, הרחקת היהודים מן החיים הכלכליים ניתנה לשיקולם של הארגונים הכלכליים ושל הסינדיקאטים המקצועיים וליוזמתם. לפיכך פיטרה קבוצת התעשייה של הקולנוע אפילו את המסריטים והקופאים היהודים במארוקו. כל ארגוני היבואנים — לרבות יבואני השמן והטקסטיל — הוציאו משורותיהם את כל חבריהם היהודים; כתוצאה מכך נשלל מהם לקבל סחורה ולהמשיך בפעילותם, והם נאלצו לפטר את עובדיהם, שנוספו למובטלים, שמספרם הלך וגדל.

ושמא לא די בצעדים אלה, החוקיים או החוקיים למחצה, נאלצו הסוחרים היהודים בשלוש הטריטוריות לעמוד מדי יום בהטרדות משטרה מכל הסוגים, מעצרים ותביעות משפטיות בגלל ׳שוק שחור׳ או ספקולציות לא־חוקיות. אישיות ׳מוסמכת ביותר׳ הסבירה את הפילוסופיה שברקע רדיפות אלה בזו הלשון:

יש להביא בחשבון… כי סבך החוקים והתקנות הוליד, בתחום הכלכלי, שוק שחור ואלף עסקות לא־חוקיות ומסוכנות, המכניסות רווחים גדולים למי שאינם נתפסים. פיתויים אלה גדולים מדי בשביל היהודי… אולם חובת המחוקק, הנוצרית והלאומית כאחת, היא לא רק להגן על האומה אלא להגן גם על היהודי עצמו בכך שלא יוכל להביא נזק, להגן עליו מפני האינסטינקטים המובהקים שלו, שתמיד נפל להם קורבן לבסוף.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
יולי 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר