זרם‭ ‬ההשתלבות‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקנית ‭ ‬1967-1956 יגאל‭ ‬בן־נון

יגאל בן נון 2

זרם ההשתלבות של היהודים בחברה המרוקנית  1967-1956

יגאל בן־נון

מעתה התחרו המפלגות מצד אחד ונציגי הארמון מצד שני על אחדת היהודים, למרות ערכם הפוליטי והאלקטורלי הנמוך. לאספה הלאומית המייעצת שהתכנסה לראשונה ב12- בנובמבר 1956 בראשות מהדי בּן־בַּרכַּה, מינה המלך חמישה יהודים מתוך 67 צירים והם ייצגו את כל המפלגות והגופים החברתיים הפעילים במדינה. החמישה היו נקיים מכל רבב של שיתוף פעולה עם הנציבות הצרפתית וזוהו כמתנגדי ההנהגה היהודית הוותיקה. הם כללו את נציג הסוחרים ג'ו אוחנה ואת מזכיר ועדת התקציבים במשרד האוצר דוד בן־אזרף, את נציג לשכת המסחר והתעשייה הפרסומאי לוסיין בן־סימון, את המשפטן ד"ר סלומון בן־שבת מתטואן ואת המשפטן הצעיר ז'אק אלקיים מרבט. בפברואר 1959 צירף המלך לאספה ציר יהודי שישי, את החוקר הרב דוד עובדיה מספרו. מפלגת אל־איסתיקלל ו"המפלגה הדמוקראטית לעצמאות" לא פיגרו אחר חיזורי הארמון וטיפחו אף הם את היהודים שהצטרפו אליהם. כל משרדי הממשלה ובהם משרד ההגנה ומשרד החוץ נפתחו לעשרות צעירים יהודים משכילים. בשנת 1958 ציינו אנשי הסוכנות היהודית ירידה בנכונות של היהודים לצאת ממרוקו וייחסו אותה למינויים של יהודים במשרדי ממשלה. נציג מחלקת העלייה, יהודה דומיניץ, ציין שמן העיר פס בלבד מונו 200 צעירים יהודים בוגרי בית ספר תיכון למשרות ממשלתיות ושהמזכיר הראשון בשגרירות מרוקו בהודו הוא יהודי.

בממשלה הייתה מקובלת ההנחה שלכל שר היה יהודי משלו, בדרך כלל כראש לשכתו או כמנהל משרדו. הדעה הרווחת הייתה שהיהודי הוא הפקיד היחיד עליו השר יכול לסמוך וגם יהיה בטוח שלא ייטול כסף לכיסו בביצוע עסקה. מספרים על שר בממשלה שננזף על שלא הכין דו"ח בעניין כלשהו והשיב: "לי אין יהודי במשרדי שינסח את הדו"ח". גם ציבור הפונים למשרדי ממשלה העדיפו את הפקיד היהודי, שכן ידעו שיקבלו ממנו שירות טוב, מבלי שידרשו להפריש דמי שוחד. באותם ימים, בחוגי הבורגנות המוסלמית, נחשבה קרבתם החברתית של היהודים ליוקרתית. בעסקים העדיפו אותםכשותפים והתגאו בהם. מוסלמים מן החברה הגבוהה התחתנו עם יהודיות שהתגיירו מרצונן ויהודי יכול להראות ברחוב עם בחורה מוסלמית ללא חשש. בהדרגה, עם התגברות האחווה הכלל־ערבית והמוסלמית, נעשה המושג "סאחב ליהוד" (ידיד היהודים), מנושא להתהדר בו, לדבר לא תיקני מן הבחינה הפוליטית.על אף התמורות שהחלו לבצבץ, לא נפסקה עדיין התלהבות יהודים שעדיין השתאו מן השינוי לטובה שחל במעמדם אחרי העצמאות. עדות לכך אפשר למצוא במכתב שנשלח ממרוקו לקרוב משפחה שעלה לישראל לפני עצמאות המדינה, שנאמר בו: "[…] אתה יכול להיווכח שלא שגיתי באופטימיות שלי ובאמון שנתתי במרוקו. אף בימים הקודרים ביותר היחס אלינו ואל המוסלמים שווה. האפליה הגזעית בין מרוקנים לבלתי מרוקנים שהייתה רצויה בעיני הקולוניאליזם חלפה […] הזכור לך כיצד היה בלתי אפשרי למרוקני להיות פקיד ממשלתי? כעת, יכול אני לבשרך, ששמונה גברים ונשים ממשפחתנו הם פקידים ממשלתיים".

באופן ציני הגדיר הוגה הדעות קרלוס דה־נזרי מינויים אלה כפרס על "ניטרליותם ושתיקת היהודים" במאבק לשחרור לאומי. לדבריו: "באירופה בוגרי אוניברסיטאות היו נאלצים להתיש את כוחם לשווא בתחרות לקבלת משרות משניות במינהל כלשהו. כאן הם יכולים להתחכך עם בכירי המנהיגים במדינה. המחסור הלאומי בפקידים בכירים הייתה הזדמנות פז ליהדות מרוקו". המחסור המשווע בבעלי מקצועות חופשיים מוסלמים ניכר בכל תחומי החיים. לדוגמה זמן מה לפני העצמאות, בשנת 1955, היו 36 רופאים מרוקנים, מתוכם 17 היו יהודים. בקרב הרוקחים היחס היה גדול עוד יותר. מתוך 17 רוקחים 11 מהם היו יהודים. עד מהרה הבחינו משקיפים רבים במשקלם של היהודים במנהל הציבורי. נציג הקונגרס היודי העולמי ג'ו גולן מציין שאחדים מהם שירתו בכל משרדי הממשלה, גם במשרד החוץ, אך לא במשטרה ולא במשרד הפנים. משפטנים יהודים מונו כשופטים בבית המשפט לערעורים, המזכיר הראשון של שגרירות מרוקו בניו־דלהי היה יהודי מפס וג'ורג' ברדוגו ממכנס היה מנהל מחלקה במשרד החוץ. שלושה יהודים, בהם יהודה אזואלוס, עבדו במחלקה הכלכלית של אותו משרד בראשותו של אחמד בלפרג'. גם בפקידות הנמוכה יותר נמצאו יהודים רבים בתפקידים בהם שירתו בעבר צרפתים. כך נחלש הרצון לעזוב את מרוקו בשכבה חברתית זו. ד"ר וולפגנג ברטהולץ מברן ועקיבא לווינסקי שנשלחו למרוקו מטעם משרד החוץ הישראלי ביולי ובנובמבר 1958, הופתעו מכמות היהודים שמונו כפקידים בכירים בכל משרדי הממשלה. פקידים אלה, מציין לווינסקי, למרות היותם ממונים מטעם השלטון וסמוכים על שולחנו, נשארו "יהודים טובים" ומדברים חופשית על השגותיהם. לווינסקי הרהר בלבו על האפשרות שאם תמצא הדרך "לרכז ולכוון כוח יהודי זה, הרי שאפשר יהיה לעשות גדולות".

שלא כלווינסקי, נציגים יהודים אחרים ראו בצעירים שכיהנו בוועדי הקהילות, גורמים אופורטוניסטים שכל מטרתם לקבל תפקידים בכירים במנהל החדש בזכות פעילותם המפלגתית. לדבריהם, פעילותם הקהילתית משמשת להם קרש קפיצה להשגת מעמד ציבורי בעיני המוסלמים. העיתון Information juive שיצא לאור מטעם הקונגרס היהודי העולמי באלג'יר, שימש תקופה ארוכה במה לעמדות ציוניות של יהודי מרוקו. הביטאון יצא בהתקפה חריפה נגד הוועד החדש בקזבלנקה: "המכנה המשותף לאנשים שגרמו למהפך בהנהגה הוא ההתפרצות הרעשנית, אך מצומצמת מבחינה כמותית, של קבוצה קטנה שמחפשת רק קרש קפיצה לשאיפותיה האישיים במסווה של ססמאות והצהרות לאומיות קיצוניות".העיתון הסתייג ממגמת ההשתלבות וטען: "אין מקום להשתלבות כפויה אלא להשתלבות עם אורך נשימה דומה לזו הקיימת במדינות הדמוקרטיות שיש בהן חופש דת, קיימים בהם מפעלי סיוע, ומתאפשרים מגעים לגליים ורצופים עם כל העולם היהודי (ובהם ישראל)".בוועידת הקונגרס היהודי העולמי שהתכנסה בלונדון, נשיאו, נחום גולדמן, טען שצעירי היהודים במרוקו "הורעלו" בתחושת החופש ובהזדמנויות שנפתחו לפניהם אחרי אלפיים שנות גלות. הם נעשו "לאיסתיקללים יותר מן האיסתיקלל" ושכחו את מורשתם כדי להתקבל כפטריוטים מרוקנים שלמים.

לעומת התקפותיו של גולדמן, כך תיאר אחד מצעירי המשכילים שהשתלבו במינהל הציבורי החדש את השקפת עולמו לעניין העתיד במרוקו: "עלינו להישאר כאן. זכותנו לחיות במרוקו אינה פחותה מזכות המוסלמים, מכוח הוותק שלנו במקום. מוסלמים רבים מבינים זאת ועלינו לגרום לכך שגם אחרים יבינו זאת. הדבר לא יעשה על־ידי בריחה. אמנם קל לברוח אולם זו דרכו של הפחדן […] היהודי מוצא תמיד את הדרך להגן על עצמו. כך עשה במשך דורות. היום יש לו תסביך נטישה. בארץ זו נולדנו. היא ארץ טובה. יש לנו חובות כלפי הארץ שאנו חיים בה. זו מולדתנו. עלינו להוכיח למי שעולים עלינו כמותית שאנו מרוקנים אמתיים. יש לנו אויבים כאן וצריך להתמודד אתם בנחרצות. יש לנו חברים כאן ועלינו לעזור להם להיאבק נגד חוסר הסובלנות שאנו נלחמים בה. זו הדרך היחידה אם אנו רוצים לחיות בכבוד כבני אדם".דובר נחרץ נוסף של מצדדי הזהות המרוקנית הוא אלבר אפללו.הוא פרס את משנתו, ביולי 1958, לפני השליח וולפגנג ברטהולץ שביקש לעמוד על עמדותיו: "אנו יהודים טובים, ואולם אין זו סיבה שלא נהייה גם אזרחים לויאליים למרוקו. במדינה זו, כל האזרחים, מוסלמים, ברברים ויהודים הם אחים. שליחותנו לשמש הוכחה לקיום שיתוף פעולה בין יהודים למוסלמים במדינה ערבית. לצורך זה יסדנו את אגודת אל־וויפאק שעושה למען הידידות בין יהודים למוסלמים. אנו רואים כעריקים את היהודים המוסתים בידי ארגונים ציוניים ומבקשים לעזוב את מרוקו בגלל פסיכוזת הפחד שנטעו בהם. החלטתנו נחושה לעשות הכול למניעת הגירת יהודים לישראל, שכן עם עזיבת כל יהודי, נחלשת עמדתנו במרוקו […] עד עתה לא הייתה אנטישמיות במדינה, אף לא בעת ההתקפה הישראלית על מצרים. הגירת יהודים המונית עלולה לעורר גל של אנטישמיות. אולם אז, היא לא תהייה באשמת המוסלמים, אלא באשמת היהודים עצמם שבגלל הגירתם מוכיחים שהם לא מרגישים מרוקנים והם פורשים מן העם המרוקני".

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יולי 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר