כבוד השלוחים. אברהם יערי

בכמה קהילות, ובמיוחד באיטליה ובצפון אפריקה, נהוג היה להזכיר בימי חג את נשמו­תיהם של שלוחי א״י שנפטרו בדרכם. באלג׳יר הזכירו בליל יום־כפור את נשמות שלוחי ירושלים ר׳ יעקב ן' נאיים שנפטר בשנת תקס״ד (1804) ור׳ יעקב פייתוסי שנפטר בשנת תקע״ב (1812).״״ באנקונא מזכירים בכל יום טוב ראשון את נשמת שליח א״י ר׳ יעקב צבע.

על שלוחים שונים מאו־ץ־ישראל נוצרו בקהילות הגולה, ביחוד באיטליה ובארצות המזרח, ספירי אגדות שבהן מסופר על כוחם לחולל נפלאות ולנבא עתידות. כך, למשל, סיפרו על רבי נסים רוזילייו שליה חברון בתורכיה בשנת תנ׳יג(1693) שנזדמן לקושטא בימי מאסרו של הגביר ר׳ אברהם שונצינו וניבא על פי פסוק שעתיד הלה לצאת לחרות ; לר׳ אברהם ישראל, שליח ירושלים באירופה בשנת תקיי׳ב (1752) ואחר־כך רב באנקונא, ייחסו נס של ברכת־גשמים וקראוהו! ראבינו דיל אקואה (הרב של המים)! נס דומה של הורדת גשמים בשנת בצורת יחסו בתוניס לר׳ רפאל מאיר פאניז׳יל שליח ירושלים בשנת תרכ״ג(1863) ! במרוקו סיפרו מעשה־נסים על שליח א״י ר׳ יחייא לחלו שהביא עונש בידי שמים על בעל דין שלא ציית לפסק־דינו! על ר׳ עמרם ב״ר אפרים דיואן, שליח חברון שנהרג במרוקו בשנת תקמ״ב (1782) מספרים נפלאות שנעשו על קברו! על הרב חיד״א, שליח חברון שהתישב באי­טליה׳ סיפרו ״שהיה לו מלאך מגיד מן השמים רזי התורה וסודותיה׳׳.״ על ר׳ אברהם שלמה זלמן צורף, שליח ירושלים באיטליה, סיפרו שנתרחש לו נס בחזרו משליחותו שניצל מידי שודדי־ים יוונים שניסו לשדוד את כסף השליחות. בסיינה סיפרו אגדה מופלאה על בתו של שליח א״י שהצליחה להציל את שרידי ספר־התורה שחיללוה פורעי־פרעות בשנת תקנ״ט (1799).

לירידת כבוד השליחות ברבות הימים הביאו שתי תופעות, האחת שלא באשמת א״י, ואחת באשמת א״י גופא, השולחים והשלוחים גם יחד.  

התופעה שפגעה בכבוד שלוחי א״י שלא באשמתם הייתה העובדה של מציאת רמאים שהיו משימים עצמם שלוחי א״י — ביחוד בארצות אשכנז שבהן לא ידעו במנהגי א״י ולא

הכירו את חתימותיהם המסולסלות של חכמי הספרדים שבא״י — וכשנתגלה קלונם של הרמאים, התחילו ראשי הקהילות חושדים גם בשלוחים כשרים שלא תמיד הצליחו להוכיח את זהותם. החיד״א מספר כמה סבל בגלל זה בעברו בקהילות אשכנז בשליחותו הראשונה מחברון באמצע המאה השמונה-עשרה.» עוד בראשית המאה השש־עשרה הסתובב באי­טליה איש אחד ושמו יוסף איש חלפו, שהצליח להוציא כסף מידי הקהילות בהיותו משים עצמו שליח ירושלים, וברשתו נלכד אפילו חכם גדול ותקיף כר׳ עזריאל דאיינה, עד שנתגלה קלונו ע״י ר׳ משה נוויירה בפירארה.

מחשש רמאים כאלה התקין ועד מדינת ליטא בשנת תכ״ד (1664) תקנה זו! ״המשולחים של א״י עם כתבים העברו וחלפו משך שני שנים, אשר המה מסבבים בחו״ל עם הכתבים ההם [ואריכות זמן פעולתם מעידה על אי־ישרם] מחויבים המנהיגים ההם בכל קהילה ליקח מהם בחזקה הכתבים ההם ולקרוע מיד הכתבים ההם וליקח מידם כל המעות אשר עלה ונפל בידם ע״פ כתבים ההם וליקח וליתן ליד גבאי עניי א״י, אם לא שיהיה בידם כתב ראייה מראשי הקהילה במדינתינו שנתן בפניהם התנצלות ואמתלא נכונה על זה ע״פ הכרח או אונם שהוכרח לעכב בחו״ל יותר משתי שנים״.

בשנת תקס״ח (1808) נתפסו בקארלסרוה ״שנים אנשים מרגלים רשעים יתהלכון בדמות משולחין מעה״ק ירושלים תוב׳׳ב הולכין הלוך ממקום למקום בכל תפוצות ישראל לקבץ על ידם מחצית השקל מקופת א״י ונדרים ונדבות מאת כל איש אשר ידבנו לבו לתת לעה״ק ירושלם תוב״ב ועשו להם פנקס מזוייף וכתבים… וקבצו על ידם סכום ממון רב״. לבסוף נתפסו שם ע״י הפרנס ר׳ זליקמן שהוציא מידם את הפנקס והכתבים המזויפים, ואף סכום כסף.

מעשים כאלה הורידו כמובן את כבוד השלוחים בעיני הקהילות שלא ידעו להבחין בין שלוחים כשרים ופסולים, ובבוא ד״ר דוד הוניגמן, משכיל מברעסלוי במאה התשע־עשרה, לכתוב סיפור היסטורי מחיי קהילת ברעסלוי באמצע המאה השמונה־עשרה, הוא משים בפי גבאי צדקה את הדברים האלה שאמר בבוא שליח ספרדי מדומה ו ״אין אנו זקוקים לאורחים ירושלמים… שלעתים קרובות הם מתגלים בדמותם האמתית כקבצנים נודדים אנשי תוך ומרמה מפולין, שמעולם לא דרכה רגלם על אדמת הקודש… ״

תופעה אחרת שגרמה לירידת כבודם של השלוחים היתה ההתחרות בין שלוחי ערים שונות בא״י שנזדמנו למקום אחד, התחרות שהביאה לעתים לידי חיכוכים גלויים ביניהם. הרב חיד״א נפגש בדרך שליחותו מטעם הברון בכמה שלוחי ירושלים וצפת שהפריעו לעבודתו, כגון ר׳מסעוד בונאן, ר׳ יקר ב״ר גרשון, ר׳ יעקב בורלה, ר׳ אפרים ב״ר יונה נבון ור׳ בכור אלמוסנינו, מהם שתבעוהו לדין על חוב שחייבת להם קהילת חברון ורצו לעקל בחובם את הכספים שאסף חיד״א למען חברון, ומהם שהתנצחו עמו בהלכה. הוא גם מספר על חיכוכים בין שלוחים אחרים ש״היו מבזים זה את זה בפני הגבירים״. דברים כאלה גרמו, לדברי חיד״א, במקומות רבים לכך, ״כי בעוונותינו הרבים חרפת אדם לוקח אשר בשם שליח יכונה״.  מקרים כאלה לא היו שכיחים ביותר, ויחס הזלזול הזה לשלוחים ודאי שלא היה כללי, כפי שמעיד יחס־הכבוד לחיד״א עצמו ולכמה שלוחים אחרים בימיו, אבל גם המקרים המעטים, ואף אם נסתיימו בפשר ובפיוס, היה בהם כדי לחתור תחת כבוד שלוחי ארץ ישראל.