מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

ישו הנוצרי

בעניין ישו מאמין הקוראן בשישה דברים:

א. ישו היה נביא אמת;

 ב. הוא חולל ניסים על־טבעיים;

 ג. השם לימדו את האוונגליון;

 ד. היהודים דחו את ישו בגלל שנסה להחזירם לדרך התורה, והם לא רצו;

ה. הוא התיר חלק מהתורה;

 ו. אלה שלא הסכימו אתו היו רשעים וכופרים.

על אישיותו של ישו אין בעצם הרבה עדויות. אף־על־פי־כן יש עליו ועל תורתו מחקרים רבים של אנשי כמורה, היסטוריונים ופילוסופים, וספריהם ממלאים ספריות שלמות ברחבי תבל. ישו חי בימי בית שני. לפי דברי האוונגליון הוא נולד לאם יהודיה, מרים, שהרתה לרוח הקודש וילדה את בנה בלידת בתולין. מתוך האוונגליון עצמו קשה ללמוד כיצד פירש ישו את הדת. אבל עובדה ידועה ומפורסמת היא שכל הכתות הרבות שבהן נחשב ישו לדמות נערצת, נבדלות בכמה מעיקרי הדת מן המסורת המקובלת אצל חכמי הפרושים היהודים, שידועים כיום יותר כ׳אורתודוקסיה היהודית׳.

האוונגליון כותב שישו העיד על עצמו כעל נביא, ואת דבריו הוכיח בהפליאו במעשי נסים. יש בו פסוקים, בהם טען שלא בא לשנות כקוצו של יו״ד ממצוות התורה ומציוויי החכמים, והוא מתואר כמי שרוצה להחזיר את היהודים בתשובה:

״אל תחשבו שבאתי לבטל את התורה או את הנביאים… עד אשר יעברו השמים והארץ, אף יוד אחת או תג אחד לא יעברו מן התורה בטרם יתקיים הכול״ (מתי ה, יז־יח).

במקומות אחרים מובא שדרש לשנות את דיני התורה. לדוגמה: התורה התירה לשאת אישה שהתגרשה מאיש אחר, וישו אוסר; כשתלמידיו עוקרים חיטים בשבת ותלמידי הפרושים תמהים עליו, הוא עונה: ״בן-האדם הוא אדון השבת״; ולפי פאולוס מי ששומר שבת חוזר ליהדות ומתרחק מסגולת ישו. סתירות מסוג זה של האוונגליון מצאו את מקומן בקוראן. גם התלמוד מציין כי ממשיכי דרכו של ישו הורו לשמור על מצוות התורה בהתאם לנסיבות ולמידת התועלת והכדאיות.

ישו גם דרש דברים שנראים כגוזמאות. לדוגמה, הוא ציווה על איש צעיר ועשיר לחלק את כל הונו לעניים; בזמן חורבן בית המקדש השני, בתקופה של התחזקות הנצרות, חזר והורה בית הדין הגדול של חכמי הפרושים בהיותו בעיר אושא, שאסור לאדם לחלק את כל נכסיו לעניים, שהרי אם יעשה כן יש חשש שיזדקק בעצמו לבריות. כנראה היו יהודים שהתנהגו ברוח זה של ישו.

האוונגליון מעיד שרוב העם היהודי לא קיבלו את ישו ואת תורתו: לא כת הצדוקים, גם לא חכמי הפרושים ורוב האומה שנהה אחריהם. וכאן יש לברר עניין יסודי: מה הטעם שהם לא קבלוהו? האוונגליון מביא כמה וכמה טענות: הם האשימוהו בדברים מבולבלים ודברי יוהרה; הוא היה נראה להם משוגע ומגדף: הוא שינה את הדת. ישו דחה את כל טענותיהם וקבע שרק מפני שכולם רשעים וצבועים לא מקבלים אותו ואת מוסרו. לפי התלמוד אכן דרש ישו להתיר חלק ממצוות התורה. לדעת חכמי הפרושים ורוב העם שנהה אחריהם הוא, אם כן, רשע ונביא שקר. הקוראן לא מתחשב בטענות הפרושים ורוב העם וטוען בפשטות, שכל אלה שלא האמינו בישו היו רשעים וכופרים.

אין יחס אחיד לגבי ישו אצל הכתות הנוצריות השונות: ישו של הקתולים אינו זה של הפרוטסטנטים, ואילו זה של הנוצרים המזרחיים אינו דומה לזה של האירופים: אבל כולם מחשיבים אותו לאיש קדוש, אוהב אדם ומלא רחמים. רובם סוגדים לו לפחות כבן אלוקים. בשמו יש מיליארדי אנשים בעולם שמתפללים וצמים, נזהרים מדבר שקר ואוסרים על עצמם ניאוף וזנות, גזל ורצח, מבקרים חולים וקוברים מתים, עושים מעשה צדקה וחסד מאהבת הזולת. ואולם עיון באוונגליון מעלה, כי אהבת ישו את הבריות היתה נתונה אך ורק לאלה שמאמינים בו, ואז, אהב אותם גם אם הם חוטאים – אבל לעומת זאת הוא שנא כנראה את כל אלה שלא האמינו בו. הוא סיפר משל של איש שעולה למלוך, וכוונתו היתה לעצמו, ולבסוף גוזר האיש גזר דין על מתנגדיו:

״אבל את אויביי אלה, אשר אינם רוצים כי אמלוך עליהם, הביאו אותם הנה והרגו אותם לפניי״.

בספרי פלביוס מצויות עדויות רבות על מה שקרה בארץ־ישראל בימי בית שני, אך אין

אזכור של ישו, או של תלמידיו וכן לא של הנוצרים. באשר לכך הועלו תמיהות רבות וראו בהערות.

הערת המחבר :   יוספום פלביוס, או בשמו היהודי יוסף בן מתתיהו, חי בארץ ישראל בתקופה שלפני חורבן בית המקדש השני. בהיותו ברומא לאחר החורבן העלה על הכתב את ההיסטוריה של עם ישראל. שני ספריו העיקריים הם: קדמוניות היהודים ומלחמת היהודים. בסוף ימיו כתב גם ספר קטן – נגד אפיון, שבו הוא מוכיח את קדמוניות היהודים, דתם ונאמנותם לדתם. יש בספרי פלביוס שתי תמיהות. ראשית: הוא מספר על הזרמים והכתות שבתוך עם ישראל: צדוקים, פרושים, איסיים וקנאים, אבל לא מזכיר לא את ישו ולא את הנוצרים! רק בכמה נוסחאות סלאביות עתיקות של ספרו יש הוספות, ידועות בשם ׳טסטוניום פלביוס׳, שבהן מוזכרים הנוצרים. חלק מההוספות הללו ידועות בבירור בזיופים מאוחרים, וכבר העיר וולטר הצרפתי, שכולן כנראה מזויפות. שנית, מספריו נראה שפלביוס היה בקיא בתורה וכיבד אותה ואת מצוותיה. לפי מה שהוא מעיד באוטוביוגרפיה שלו, חיי יוסף, הוא נולד במשפחה של פרושים, למד בצעירותו אצל הפרושים, ותקופה קצרה אצל האיסיים, גם הכיר את הצדוקים, ובחר בדרך של הפרושים. מכיוון שהוא מאריך מאוד לגבי כל המוצאות בעם היהודי בתקופת בית שני, הסברה נותנת שראוי לו להאריך קצת ולתאר את אורחות חייהם של חכמי הפרושים ורוב העם שדבקו בהם, מכיוון שהווייתם היתה ידועה לו מקרוב, אך בפועל אנו מוצאים עליהם רמזים ותיאורים קלים בלבד. במקום זה הוא מאריך מאוד ומפרט את מעלליהם ותועבותיהם של פוליטיקאים שופכי דמים, שהיו נקלים בעיניו וזרים לרוחו ולרוח רוב העם, כמו אלה של הורדוס ופמלייתו ואחרים כמוהו. נרשה לעצמנו להעלות סברה, שתירץ את שתי התמיהות כאחד. מקובל שבמשך דורות רבים נשתמרו ספרי פלביוס אך ורק בידי אנשי הכמורה. על־כן ייתכן שפלביוס עצמו הזכיר את ישו ותלמידיו, וכן את הנוצרים, לגנאי. לאחר מותו צנזרו אנשי הכמורה את הדברים והצליחו להוסיף את הדברים הנ״ל. על־כן גם מובן למה חסרים בשני ספריו החשובים פרטי תיאור חייהם של חכמי הפרושים. השנאה העזה של אנשי הכמורה נגד חכמי ישראל הפרושים היתה גלויה, והללו צנזרו מספריו קטעים שבהם הוא מתאר – באור חיובי – את חייהם של חכמי ישראל. ייתכן גם שפלביוס חשמיט את תיאור פרטי חייהם של חכמי הפרושים בעקבות בקשת אגריפס השני, שהיה קרוב לצדוקים. לפי עדות פלביוס בחיי יוסף, התערב אגריפס השני בכתיבת ספריו ושלח לו 62 מכתבים. יש כמובן להניח שאגריפס ביקש ממנו, ואולי גם הפחידו, כדרך כל המלכים, להעמידו באור חיובי ולצמצם בשבח מתנגדיו, וחכמי הפרושים הלוא היו שנואים על הפוליטיקאים הצדוקים. גם ייתכן שראש חכמי הפרושים, רבן שמעון בן גמליאל, התנגד לפלביוס, וכמו שהביא בחיי יוסף, נתמרמר קצת על הפרושים! וכבר נכתבו הרבה דברים על אודות חייו המסובכים של פלביוס.