נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום..

אימת החלום

באדיבותו של מר נהוראי

אחרי היום השלישי למות פטמה בידי מאיר דבית ישועה, כפי שהיה מכונה, התארגנה משלחת מנכבדי־היהודים והערבים של הכפר והלכו לביתו של אבו־עמר. אחר שקבלו הסכמתם למחול על הריגת־בתם, נשחט שור גדול בפתח־הבית וכל אנשי־המשלחת המכובדת הוזמנו על־ידי אבו־עמר להיכנס לביתו. התקיימה סולחה גדולה ובמסיבה הוחלפו דברי־ברכה וצער על האסון, ומשפחת היהודי קבלה על עצמה לפצות את משפחת־הערביה שנהרגה, על האבידה הגדולה. וזאת לפי הצעת אוקנה, ידידו של דודו ישועה.

הסולחה הסתיימה בלחיצות ידיים חזקות ומאיר הובל לביתו על ידי משפחתו. מקץ ימים מספר מיום הסולחה התחילה משפחת־אבו־עמר לגבות פיצויים על מות בתה. דודו ישועה שילם, שילם ושילם על טעותו המרה של הבן מאיר. הוא שילם בכסף, בבקר, בשדות־תבואה, בסחורות, במחיקת חובות ישנים של בני משפחת אבו־עמר ובמסיבות גדולות לבני החמולה הגדולה. זמן רב נמשכו תשלומי־פיצויים אלה שגובהם לא נקבע מראש ודודו ישועה המשיך לשלם לאבו־עמר עד שכמעט התרושש ולא נותר לו הרבה מעושרו הרב.

הקצין הצרפתי, המושל הכל־יכול בעיירה וסביבתה, ידע עד הפרט האחרון כל מה שקרה בכפר תולאל וסולחת דודו ישועה עם אבו־עמר לא נעלמה מעינו ומאוזניו. בלשיו הנאמנים בקרב הערבים עידכנו אותו בכל מה שקורה בתוך האוכלוסיה. המושל לו הזמין את דודו ישועה ונזף בו קשות.

״בזכות מעמדך ועושרך פתרת את בעיית־הריגת־הערביה על ידי בן משפחתך״ טען המושל לו בפני דודו ישועה והזהיר אותו שלהבא לא יהיו סולחות ומחילות והוא מבטיח שכל עבריין יושלך לכלא עד שיירקב.

אסון זה הפך עד מהרה לנחלת־העבר ודודו ישועה, שמונה בהסכמת הקהילה־היהודית להיות להם לראש בעיירה גוראמה, שלט ביד קשה והשפעתו הורגשה בכל. דעתם של רבים מצאן מרעיתו של דודו ישועה לא היתה נוחה הימנו, כיוון שלא היה מהסס להשליך לכלא יהודים, שהתקוטטו במסיבה, בחג או בהילולה כלשהי. אלא שהוא טען תמיד, שמחובתו לעשות זאת לאחר שהיה וותרן במקרים רבים כלפי יהודים וננזף על כך על ידי המושל הצבאי של העיירה, שדרש ממנו לקיים שקט וסדר בחיי־הקהילה. מצד שני הוכיח דודו ישועה את כוחו גם בעזרה הרבה שהגיש לקהילה וכאשר זאת דרשה לבנות בית־כנסת גדול וחדש, נרתם למשימה קדושה זו וגייס את כל המשאבים הדרושים. בניית בית־כנסת גדול דורשת הרבה השקעות ולתושבים לא היה די כסף לכך. השלטונות לא עזרו בהרבה, ואילו המוסדות היהודיים המרכזיים לא טרחו להתעניין במצבם של יהודי־הכפרים, על אחת כמה וכמה לעזור להם בבניין בית־כנסת. כל קהילה יהודית במרוקו היתה דואגת לעצמה מכל הבחינות וגם לקהילות אחרות, הנזקקות לעזרה.

הוחלט, איפוא, על דעת וועד־הקהילה שכל יהודי בעיירה מגיל בר־מצווה ומעלה, יתרום יום־עבודה לבניית בית־כנסת. היו כאלה שתרמו הרבה ימים והיו אחרים שתרמו מעט. זאת לפי גודל המשפחה ומספר הגברים בגיל־התפילה. כאשר עמדה להסתיים הבניה והיה צורך בימי־עבודה רבים נוספים, נתרמו ימים אלה על־ידי ילדים שיגיעו לגיל שלוש־עשרה בעוד שנה — ואחרים תרמו עוד ימים בהתנדבות כתוספת למאמץ המקודש. כולם עבדו, ואלה שלא יכלו לעשות זאת בעצמם, שכרו ערבים ויהודים בשכר מלא. בפתיחת בית־הכנסת הגדול והמפואר השתתף מושל־העיירה, שייכים ערביים וכל קהל העיירה היהודי. היהודים ערכו חגיגת חנוכת־בית מפוארת עם סעודת־מצווה גדולה ושמחה רבה שררה בעיירה כולה. בראש הבנאים עמד אבנר — המכונה ״אבנר הבנאי״. אבנר זה, בעל ניסיון רב בבנית בתי־כנסת, כבר עשה זאת בהרבה ערים ועיירות. בית־הכנסת, שזה עתה סיים אבנר הבנאי לבנות, היה גדול, גבוה, מרווח מאוד ומפואר. הכניסה שובצה במלאכת מחשבת, בה בלטו סמלי מגן־דוד רבים וכן סמלים אחרים עשויים גבס. בפתח נקבעו דלתות־עץ מגולפות וכפולות שגובהן היה מעל שני מטר וחצי. מהכניסה היה מעבר לפרוזדור קטן, שבו היתה כניסה למחסן-כלים, ויציאה לחצר בית־הכנסת רחבת־ידיים ומוקפת ספסלי־בטון לישיבה. מהחצר היו עוברים לאולם תפילות ענקי, שבתוכו הוקמו עמודים, שתמכו בתקרת־עץ יפה, כשרגליהם צמודות לרצפה יצוקה ממלט קשה. במרכז האולם, נצבה תיבה גדולה שגובהה מעל למטר מרצפת־האולם וסביב התיבה ספסלי־עץ יפים עם משענות־גב. דוכן־התפילה פנה כמובן למזרח ומתחתיו היה פרוש שטיח אדום. מעל הדוכן היה פרוש שטיח ומעליו כיסוי פרווה יפה. ארון הקודש פנה לצד צפון משמאל לחזן בית־הכנסת, כאשר הוא עומד מול הדוכן. היו ויכוחים על כך שארון־ הקודש חייב גם הוא להיקבע במזרח, ממש מול דוכן התפילה. כל בית הכנסת היה מוקף חלונות בגובה רב, ממש צמודים לתקרה והם מסורגים מבחוץ ומזוגגים מבפנים. מול אולם־התפילה, נבנה דזדר־ספריה, אשר שימש בין השאר גם ללימודי־״חדר״ של ילדי־העיירה וגם כחדר ללינת־לילה לעניים ולאורחים מבחוץ. על התיבה ישבו, כמובן, רק חברי וועד־הקהילה והרבנים, ואילו הקהל ישב על דוכני־ישיבה שנבנו סביב מחימר, מצופים בשכבת־מלט. כל יהודי דאג לרפד את מקום־ישיבתו בשטיח קטן, פרוות כבש או בטנה עבה לנוחיותו.

ועד־הקהילה כיהן בעת ובעונה אחת כוועד בית־הכנסת, וקופת־בית־הכנסת שימשה כקופת־הקהילה, אשר ממנה הוקצבו קצבאות־הסעד.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
יולי 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר