זרם‭ ‬ההשתלבות‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקנית ‭ ‬1967-1956 יגאל‭ ‬בן־נון‭, ‬אוניברסיטת‭ ‬פריס ‬8

יגאל בן נון 2

לעניין ההגירה הבלתי חוקית שהתבצעה בחשאי על ידי הרשת הישראלית, תיאר אפללו כיצד חדרו ארגונים ציוניים למרוקו ושידלו יהודים בכל דרך אפשרית לצאת ממרוקו. לדבריו, הלכו לבתי עניים וחסרי השכלה וסיפרו לדייריהם שעומדים לפרוץ פוגרומים אנטישמיים. הם הפיצו פסיכוזה של פחד בקרב היהודים שיצרה רצון להגירה. הוא מעיד שהיהודים עצמם פנו למשרד הפנים ודרשו להפסיק את התעמולה הציונית הבלתי חוקית שגורמת נזק ליהודים. כהוכחה שהיהודים אינם רוצים להגר, מביא אפללו את העובדה שיהודים רבים קנו מן הצרפתים חנויות, בתים ומפעלים שננטשו על־ידם, לעתים במחיר של כחמישה עשר אחוזים מערכם. לדבריו, האינטליגנציה היהודית מתנגדת להגירה. לעומתה, המסכנים מבקשים להגר בעיקר מטעמים כלכליים כיוון שהאמינו שישתפר מצבם בישראל. הוא ציין לחיוב את ראש הממשלה אחמד בלפרג', שבהיותו שר חוץ, ביקר ביום כיפור בבית־כנסת והצהיר שאין למוסלמים דרישה לזכות יתר על מרוקו וכי כולם, יהודים ומוסלמים, צריכים לעבוד שכם אחד למען אושרה של המדינה. אפללו לא היה ביקורתי רק כלפי הציונות וישראל. הוא לא היסס להגיב במאמרים בעיתונות נגד התקפות כלפי סמלים יהודיים. בדצמבר 1959 התפרסם כרוז אנונימי בארבע שפות, ערבית, צרפתית, אנגלית ואיטלקית, שצויר בו סמל מגן דוד. מתחת לכותרת הופיעה השאלה: "המכיר אתה סמל זה". בהמשך הייתה התשובה: "כוכב זה הוא סמל שנאת היהודים ותוקפנותם כלפי כל הדתות. זהו סמל ישראל המתנוסס מעל כל המוסדות הציוניים. זה סמלם של הרואים בפלסטין את מרכז הכוח הציוני ואת מרכז ההשתלטות על העולם. זה גם מרכז הדוחפים למלחמת עולם שלישית […] מחץ אותו לפני שימחץ אותך". עיתון אחר פרסם את המדבקה שמופיעה על גבי בקבוק יין כשר. מתחת לתצלום נכתב: "מי שרוצה להאמין, שיאמין ומי שרוצה להיות ספקן, שיישאר כך. פרסומת זו הנושאת את סמל ישראל המודבק באלפי עותקים על בקבוקים, לא מודפסת בישראל. ממשלת בן־גוריון לא העניקה לה את אישורה. הכתובת בקזבלנקה שבתחתית המדבקה מוכיחה זאת. רבים היהודים המבטאים את אהדתם לציונות ומדפיסים על סחורותיהם את הכוכב בעל ששת הקדקודים, סמלה של ישראל. היכן עיני המשטרה? היכן האחראים?"

במאמר שפורסם בעיתון צרפתי, אלבר אפללו לא נשאר חייב, והיה היחיד ככל הידוע, שהשיב למתקיפים. הוא הסביר שסמל המגן דוד ליווה את ההיסטוריה היהודית זמן רב לפני הקמת מדינת ישראל. היהודים לא אשמים שישראל אימצה סמל יהודי זה בדגלה והיום כבעבר משמש הסמל לציון מאכלים כשרים, מסעדות ומוצרים יהודיים, זאת מבלי להזכיר את הטלאי הצהוב.עיתון "אל־איסתיקלל", יצר אף הוא קשר בין ישראל ליהודים במרוקו בעת שנעצרו משפחות מהגרים ליד המובלעת הספרדית סבתה שבחופה הים־תיכוני של מרוקו: "ברשות היהודים התגלו דרכונים מזויפים, דבר המוכיח שכנופיות ישראליות פועלות במרוקו ומעודדות את היהודים להגר מארצם. חקירת המשטרה העלתה שסחורות ישראליות נמכרות לעתים קרובות בשתי חנויות יהודיות בתטואן ואותיות עבריות נראות על דלתות של בתים יהודיים רבים.לטענת המושל של הרובע היהודי בקזבלנקה, ביוני 1959, הפגינו כחמישים אלף יהודים נגד העברת גופת הצדיק רבי אליהו ממרכז העיר לבית הקברות ברובע בן־מסיכ. הדבר גרם לחשדנות כלשהי בין יהודים למוסלמים, אף שההעברה נעשתה באישור ועד הקהילה.

מכוח כניסתם לוועדי הקהילות, תומכי זרם ההשתלבות התוודעו לבעיות החברתיות האקוטיות של השכבות העממיות ובהדרגה שינו רובם את דעתם בעניין ההגירה לישראל ואף השלימו עם שמירת מעמד ייחודי לקהילה. זיקתם הרגשית לישראל התחזקה ככל שקרוביהם הגיעו למדינה העברית. בו בזמן, התפתחה ההכרה בהנהגה הוותיקה ובחוגי הסוחרים לנטוש את הבדלנות המסורתית לטובת חיי שיתוף עם המוסלמים. כך קרא לחברת שרל נטר ולהנהגת תנועות הנוער של הדז' שבעבר לא גילו התלהבות מן העצמאות אך בהדרגה תהו אחר אתגרים אידאולוגיים חדשים. המציאות החדשה והגורל המשותף טשטשו את הקצוות הרעיוניים וקירבו בין הצדדים עד כדי טשטוש עמדות. אישים כדוד בן־אזרף, מקס לב, מרק סבח, סם בן־אזרף ואחרים שתמכו לכאורה בזהות המרוקנית הנבדלת ובהטמעות בחברה המרוקנית נעשו בהדרגה למסייעים נאמנים לשליחי ישראל במרוקו וגם לדוברים אמיצים למען זכויות היהודים. דמותו של מקס לב כחסיד מחנה ההשתלבות בחברה המרוקנית מצד אחד וכתומך מסור ברשת המחתרתית הישראלית מצד שני, עושים אותו, עם מזכיר מועצת הקהילות דוד עמר,סמל למורכבות הקיום הפוליטי של ההנהגה היהודית. לב פעל במפלגתו של בּן־בַּרכַּה, "האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים" UNFPונבחר מטעמה לסגן יו"ר מועצת העיר קזבלנקה בראשות מעטי בועביד. בימי שלטון החסות הצרפתי,סייע למחתרת המזוינת "מוּנדַמָה סִירִייה", בראשות הפְקיהְ מוחמד בסרי. לעתים תכופות הסתיר במפעלו לוחמי שחרור מבוקשים על ידי המשטרה הצרפתית, והסווה אותם לעובדים. הוא גם תרם כספים ללוחמי השחרור. עם קבלת העצמאות, כאות הוקרה לפעילותו, ליוו אותו בּן־בַּרכַּה ועבדאללה איברהים לארמון והציגו אותו לפני המלך מוחמד החמישי שהודה לו על עמדותיו. בהמשך, לב קיים קשרים רצופים עם מפקדי "המסגרת" ונעשה לאחד מעמודי התווך בעורף הציבורי של גוף ישראלי זה.

בתהליך עיצוב אופיה של האינטליגנציה היהודית המקומית למען האסימילציה בחברה הערבית מרוקנית, תפסה המפלגה הקומוניסטית מקום מיוחד. בהיותו לא־מוסלמי וחילוני היווה הקומוניזם מקלט רעיוני נאות וכמעט בלבדי לצעירים יהודים. לדברי ההיסטוריון דניאל ריוֶה, הקומוניזם היה בשכבת המשכילים של יהודי מרוקו "גרסה חילונית של המשיחיות היהודית המתאימה טוב יותר מן הציונות למודאגות 'האנוסית החדשה' ולשאיפה לאוניברסליות המאפיינת את האינטליגנציה היהודית של אמצע המאה". עם "האיחוד הלאומי של הסטודנטים המרוקנים", "איחוד העבודה המרוקני" והאגף השמאלי של האיסתיקלל, משכה אליה המפלגה את בעלי המקצועות החופשיים ששבו למרוקו אחרי לימודיהם בצרפת. ליהודים הקומוניסטים היה משקל מכריע בארגון אל־וויפאק ובוועד קהילת קזבלנקה. השפעת המפלגה על הצעירים היהודים הייתה כה רבה שפעילי התנועה הציונית ראו בקומוניסטים היהודים אויב עיקרי ואף ניסו להצר את צעדיהם בעזרת שלטונות החסות ובעזרת חברי התנועה הלאומית.

המפלגה נוסדה ב14- בנובמבר 1943 כסניף של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, על־ידי לאון סולטן, עורך־דין יהודי שערך במפלגה רפורמות אחדות. הוא נולד באלג'יריה והתיישב בשנות העשרים בקזבלנקה. בראשית דרכו היה מאוהדי התנועה הציונית ופעל למען השתתפות משלחת של יהודים ממרוקו במכבייה של שנת 1935 בתל־אביב. בעת שלמד משפטים בצרפת פעל באיגודים המקצועיים והיה בין התומכים הראשונים בתנועה הלאומית המרוקנית שנעזרה בשירותיו. בתקופת שלטון וישי פעל במפלגה הקומוניסטית והוציא לאור את ביטאונה בתנועת ההתנגדות לכיבוש הגרמני. כדי שלא לפגוע במאמצי צרפת דגל בהצנעת תביעות התנועה הלאומית המרוקנית כל זמן שנמשכת המלחמה בנאצים. סולטן התנדב למלחמה, נפצע קשה ונפטר בשנת 1945. את המפלגה הקומוניסטית המרוקנית ייסד אחרי נחיתת האמריקאים בצפון־אפריקה ונבחר למזכ"לה. באותה עת היו חברים בה בעיקר אירופים ויהודים מקומיים. זמן מה אחרי מותו, המפלגה בראשות מזכ"לה החדש, עלי יאטה, עדיין התנגדה ל"מנשר לעצמאות" של התנועה הלאומית, למורת רוחו של עמרן (אדמון) אלמליח שהיה היהודי היחידי בהנהגה. אלמליח נולד באספי בשנת 1917. עסק בהוראת ספרות צרפתית. בראשית דצמבר 1953, מחמת ההפגנות אחרי הירצחו של מנהיג האיגודים המקצועיים התוניסאי פרחת האשד, נאלץ לברוח ממרוקו עם עבדסלם בורקייה בעזרתו של ברנר לוי שהסיע את השניים במכונית אביו עד לגבול אלג'יריה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר