ספר דברים – פרשת "עקב". במשנת רבנו "אור החיים" הק'.מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

Asilahספר דברים – פרשת "עקב".

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם אותם,         ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד…" (דברים, ז יב – כו).

לימוד תורה ושמירת מצוותיה מתוך שמחה וענווה –

הערובה לקיום עם ישראל בא"י מתוך בריאות –  פרנסה – שלווה,

 במשנת רבנו "אור החיים" הק'.

"והיה עקב תשמעון". לדעת רבנו "אור החיים" הק', שני הביטויים הנ"ל: "והיה" + "עקב" + האות ן בסוף המלה "תשמעו-ן", נראים כביכול מיותרים, והיה ניתן לפתוח את הפרשה בביטוי "עקב תשמעון", או בביטוי "אם" במקום המלה "עקב", וכן "תשמעו" במקום תשמעון".

 על כך עונה רבנו אוה"ח הק' ארבע תשובות:

  • השמחה האמתית – רק כשנעמוד לדין בפני הקב"ה בעולם האמת ונימצא זכאים.

 רבנו "אור החיים" הק' אומר: "אין – והיה – אלא לשון שמחה", כדברי המדרש (ויקרא רבא יא' ז'). כמו כן, אותיות המלה "והיה" הן אותיות י-ה-ו-ה. ידוע גם שהנוטריקון של המלה והיה הוא י-שמחו ה-שמים ו-תגל ה-ארץ. כלומר, כאשר "תשמעון" בקול ה' ותעסקו בתורה, תשרור שמחה בעליונים ובתחתונים.  לכן, אל לו לאדם לבטוח בצדקתו לשמוח. אלא רק לאחר שיתברר לו בסוף דרכו בעמדו בפני בוראו, שאכן הוא זכאי בדין. וכדברי אוה"ח: "בעקבות משיחא חוצפא יסגא" (סוטה מט ע"ב). בגמר זמן ביאתו, יקרא עקבות". יוצא שהביטוי "עקב, מלשון סוף ותכלית, כמו עקב האדם.

רש"י ע"פ מדרש (תנחומא עקב א) מסביר, "אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו – תשמעון". כלומר הביטוי "עקב" – במשמעות מטאפורית לעקב הגוף. כלומר, זלזול במצוות הקלות, והרי נאמר בפרקי אבות: "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה". המדרש מספר על דוד המלך "שהיה מתיירא מיום הדין ואומר: ריבון העולמים, איני מתיירא מן המצוות החמורות שבתורה שהן חמורות, אני מתיירא מן הקלות, שמא עברתי על אחת מהן", ע"פ הפסוק: "למה אירא בימי רע, עוון עקבי יסובני". (תהלים מט, ו).

ניתן גם להסביר, שכוונת הדברים לגבי הדרך בה אנו מקיימים את המצוות. האם מתוך יישוב הדעת והידור בקיום המצוה, או כלאחר יד בבחינת "מצות אנשים מלומדה", ובפרט לגבי המצוות היומיומיות אותן אנו מקיימים מידי יום ביומו, "ודשים אותן בעקבינו" כמו ברכות, בניגוד למצוות כמו פסח, סוכות, ראש השנה ויום הכיפורים וכו' להן אנו מתייחסים ביראת כבוד, תוך שמירה על כל ההידורים בקיומן. ראה דברי חכם יהודה צדקה ע"ה בסוף המאמר.

חכמי תורת הח"ן אומרים שכמו שגוף האדם מתחלק לראש הכולל את המחשבה, הדיבור והשמיעה, החלק האמצעי הכולל את הלב שאינו רואה ואינו שומע אבל הוא מרגיש את כל הגוף, לעומת העקבים שאינם מרגישים, כך בעולם הנשמות. נשמות הראשונים כמו משה רבנו והרשב"י, מקבילות לראש שראו והרגישו הכול, לכן בגמרא נאמר: תא שמע = בא ושמע, ובזוהר תא חזי = בא וראה. נשמות דורות הראשונים והאחרונים כמו הרמב"ם, מרן רבי יוסף קארו והאוה"ח הק' שבעיקר הרגישו את דופק הדור. לעומתם, נשמות הדורות האחרונים שלנו שאינן רואות ואינן מרגישות כלום, נקראות עקבתא דמשיחא, והן יכולות להביא את המשיח ע"י קיום הלכה למעשה של "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה" – לימוד תורה וקיום מצוותיה מתוך שמחה וענוה.

אצל הנחש שהוא מקור החטא הקדמון נאמר: "והוא ישופך עקב", הוא אורב לנו בכל מקום להחטיאנו, ובפרט בדורנו הרווי פיתויים בכל אשר נפנה. יעקב אבינו הצליח להתגבר על העקב שבו, ולכן נקרא ישראל = ישר – אל.  יעקב אבינו סלל לנו את הדרך להתגבר על "עוון עקבי יסובני" כדברי דוד בתהלים (מט). דוגמא לכך, התנא הגדול רבי עקיבא מלשון עקב, שהצליח להשתחרר מ"נשיכת הנחש", והגיע להיות ראש החכמים אבי התושב"ע עליו נאמר בגמרא, שהיה ראוי שתינתן התורה על ידו כדברי משה רבנו כאשר הראה לו הקב"ה את חכמי הדורות.

על רבי עקיבא אמר בן עזאי חברו: "כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום, חוץ מן הקרח הזה". כלומר, כל החכמים יכולים לתקן רק קליפות דקות, לא כן רבי עקיבא.

יעקב אבינו {מלשון עקב},  ניסה לגלות לבניו את הקץ: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מט א). גם רבי עקיבא הלך בעקבותיו כאשר חשב שבר כוכבא הוא המשיח, ואף קרא עליו את הפסוק "דרך כוכב מיעקב וכו'", כעדות תלמידו רבי שמעון בר יוחאי.

חטא הנחש כרוך על עקבי משיח, ועלינו להשתחרר ממנו ע"י חזרה לאבינו שבשמים מתוך אמונה זכה בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" כדברי חבקוק הנביא הרומז במלה "יחיה" בעתיד, לעידן המשיח. 

  • ע"י לימוד תורה מתוך שמחה וענווה – זוכים ל-נ שערי בינה.

רבנו "אור החיים" הק' מדגיש שנוכל להגיע להשגות גבוהות בתורה ואף לחמישים שערי בינה בבחינת "תשמעו – ן" = שער הנון {50}, על ידי לימוד מתוך שמחה. הדרך להגיע לכך היא ע"י ענווה = עקב, ככתוב: "עקב ענווה יראת ה'", וכך נוכל להגיע ל50 שערי בינה בלימוד תורה לשמה, מתוך ענווה ושמחה. 

 רבנו "אור החיים" הק' מביא את דברי הזוהר הקדוש: "דלית חדוותא {שמחה} קמי קודשא בריך הוא  –  כשעתה דישראל משתדלי באורייתא" (פנחס רי"ג) ולכן הכתוב אומר "והיה" סתם, לרמוז שהשמחה להקב"ה. כמו כן, השימוש במילה "עקב", רומז לכך שבלימוד תורה, על האדם ללכת עקב לצד אגודל בענווה ובשפלות, ואז ישכיל להבין… אפילו סתרי תורה.

בסוף תפילת העמידה נאמר: "… ונפשי כעפר לכל תהיה" {ענוה}, ורק אח"כ יכולים לזכות ב"פתח לבי בתורתך".

מספרים על מרן הרה"ג עובדיה יוסף זצ"ל שזכה לכתר תורה בזכות לימוד תורה יומם וליל מתוך שמחה. עד גיל 34 לא עיין מימיו בעיתון כדברי בנו הראשל"צ הרה"ג יצחק יוסף שליט"א.

  • שמירת הבטחת הברכות בארץ ישראל – תלויה רק בנו.

רבנו "אור החיים" הק' שואל: מדוע לגבי השכר על קיום המצוות נאמר "ושמר ה' אלוקיך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" בלשון עבר, ולא השתמש כמתחייב בלשון עתיד: ישמור ה' אלוקיך וכו' . הלימוד מזה לדעתו הוא: ששמירת הברית תלויה אך ורק בנו. במידה ונשמור ונקיים את הברית שנכרתה בעבר בין הקב"ה לבני ישראל, נוכל לזכות בברכות, לכן השימוש בזמן עבר: "ושמר".

כמו כן, השימוש בביטוי "ושמר" בלשון יחיד במקום בלשון רבים, דבר שהיה מתאים מבחינה תחבירית לביטוי "תשמעון" בלשון רבים. התשובה לכך היא, שקבלת השכר תלויה בדרך בה האדם מקיים את המצווה. רבים הם האנשים המקיימים מצוות כמו ברכת המזון או כל מצוה אחרת, אבל כל אחד מקיים אותה בדרך אחרת ובהידור אחר, ולפי ההשקעה במצווה, כך יהיה השכר בבחינת "לפום צערא אגרא".

                ד. "הברית והחסד" – כיבוש שבעת העמים ע"י יהושע,

  וכיבוש עבר הירדן ואירופה באחרית הימים.

רבנו "אור החיים" הק' אומר שכניסת יוצאי מצרים לארץ, הייתה בזכות האבות, אבל לאחר ישוב הארץ – הקיום הביטחוני והכלכלי יהיה תלוי רק בשמירת המצוות, ולא יהיה תלוי בהבטחה לאבות.

"ושמר ה' אלוקיך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך". הביטוי "הברית",  מתייחס לירושת הארץ בגבולות  יוצאי מצרים. = כיבוש ארץ שבעת העמים. ואילו הביטוי "החסד", מתייחס לשאר העמים בעבר הירדן: אדום מואב ועמון כפי שהובטח לאבות.

 רבנו אוה"ח הק' מעלה עוד אפשרות: "הברית" – רומז לשבעת העמים שנכבשו בכניסה לארץ ע"י יהושע ככתוב: "שבעה גוים רבים ועצומים ממך" (דברים ז א). ואילו "החסד" – רומז לשלושת העמים הנותרים: אדום, עמון ומואב בימות המשיח. כלומר, עבר הירדן המזרחי עד נהר פרת כהבטחת ה' לאברהם. במלה "אדום", הוא רומז לרומי ולכל העולם הנוצרי, וכדברי קודשו: "לדבריהם ז"ל שאמרו עתידה מלכות אדום {אירופה ואמריקה} שתתפשט בכל העולם. מעתה יש במתנה זו כל העולם בכלל, וחסד מופלג יקרא". הוא מסתמך על רב יהודה בשם רב שאמר: "אין בן דוד בא עד שתפשוט מלכות רומי הרשעה בכל העולם כולו תשעה חודשים". (יומא י ע"א). כמו כן, כדי לקיים את נבואת ישעיה בפרק יא הדן בפועלו של מלך המשיח: "ויצא חוטר מגזע ישי… ונחה עליו רוח ה'… ועפו בכתף פלישתים {חמס העזתי} ימה יחדיו, יבוזו את בני קדם אדום ומואב משלוח ידם, ובני עמון משענותם" (ישעיה יא, א – יד). על פי (ילקוט שמעוני לך לך רמז עח). רמז למלחמת גוג ומגוג.

יוצא שהפסוק הפותח את פרשתנו, טומן בחובו את הפתרון לבעיות הכלכליות, הביטחוניות והבריאותיות:

  • בטחון כלכלי: מבחינה כלכלית, הקב"ה מבטיח ברכה בלי די: "ואהבך, וברכך, והרבך, וברך פרי בטנך ופרי אדמתך, דגנך ותירשך, ויצהרך… על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך" (דברים ז יג'). כל זה בבחינת "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג י). "אמר רמי בר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די".
  • בטחון רפואי: – מבחינה רפואית, הקב"ה מבטיח לעם ישראל בריאות איתנה: "והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת, לא ישימם בך, ונתנם בכל שונאיך" (דברים ז טו'). שנזכה להפנים שהקב"ה הוא הרופא האמתי בבחינת הכתוב "כי אני ה' רופאך". (שמות טו, כו).
  • שלום ובטחון: – מבחינה ביטחונית, הקב"ה מבטיח שהוא יטפל באויבי ישראל, גם אם הם רבים: "כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני, איכה אוכל להורישם, – לא תירא מהם … לא תערוץ מפניהם כי ה' אלוקיך בקרבך… ונשל ה' אלוקיך את הגויים האל מפניך… לא יתייצב איש בפניך" (דברים ז, טז'- כד').

טוב ארץ ישראל – וברכת המזון.

"ושמרת את מצוות ה' אלוקיך… , כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ; אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצב נְחֹשֶׁת. – ואָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ" (דברים ח, ו – י ).

הפסוקים הנ"ל מבטאים את השפע הכלכלי של ארץ ישראל שלא חסר בה דבר. לגבי השאלות מדוע יש לנו רק נחלי מים, ולא נהרות גדולים כמו באירופה. וכן, מדוע מההרים ניתן לחצוב רק אבנים ונחושת ולא זהב?  עונה רבנו אוה"ח הק': א"י התברכה בכל מה שאנו צריכים. מצד אחד אוכל, כמו "חטה ושעורה…", ומצד שני, "ברזל… ונחושת" לתעשייה, בבחינת "לא תחסר – כל בה". וכדברי קודשו: "העושר בארץ הוא תלוי, והמעשיר מהארץ מעשיר, ונתחלקה לכולם בשווה, שכולם אוכלים בה לשובע. אם כן כולם עשירים… ובזה ישנם בגדר – ואכלת ושבעת".(ח, ט). השבח לא-ל שזיכה לחיות בדור בו ארץ ישראל נותנת פריה בשפע.

ברכת המזון מן התורה:

  • "ואכלת ושבעת, וברכת את ה' א-לוקיך" – זוהי ברכת הזן בה אנו מודים לה' על שהוא זן ומפרנס אותנו.
  • "על הארץ" – זו ברכת הארץ. להודות לה' על ארץ ישראל.
  • "הטובה" – ברכת הטוב והמובחר בארץ ישראל – ירושלים.

את ברכת "הזן" תיקן משה רבנו עם ירידת המן.

את "ברכת הארץ" תיקן יהושע עם כיבוש הארץ.

את "בונה ירושלים" תיקנו דוד ושלמה.

את ברכת "הטוב והמטיב"- תיקנו חכמי יבנה על הרוגי ביתר שנלחמו נגד הרומאים וזכו לקבורה. כמו כן, גופותיהם לא הסריחו למרות שבמשך תקופה לא מבוטלת הרומאים לא אפשרו לקברם (ברכות מח ע"ב).

ספר החינוך: "יכוון בברכת המזון שה' הוא מקור הברכות והוא המולך למי מגיע השפע… כל הזהיר בברכת המזון – מזונותיו מצווים לו בשפע".

ספר חרדים: ארבע ברכות של ברכת המזון כנגד ארבע אותיות הוי-ה.

רבנו יעקב אבוחצירא: "וברכת את ה'  א-להיך = {אותיות} אכילה. האוכל כיהודי – יברך כיהודי.

ספר חרדים: לכוון בארבע הברכות בברכת המזון, כנגד ארבע אותיות הוי-ה.

מו"ר אבי זצ"ל הצדיק רבי יוסף אסולין נהג לברך את ברכת המזון בכוונה, וכך נהג לומר: ברכת המזון היא המצווה הכי מפורשת בתורה: "ואכלת ושבעת" = אכילה לשובע. "וברכת את ה'…". אכילה + ברכה, ולכן יש לקרוא אותה מהכתוב ובכוונה שזה גם סגולה לברכת ה'.

הרב יצחק גינזבורג: שני "לחם משנה" בשבת, מייצגים: "לחם מן הארץ" + "לחם מן השמים", דבר הרומז לכך שכל פרנסתנו, היא מן השמים.

רבנו בחיי אומר שהמילה "ארץ" מופיעה שבע פעמים. שש כנגד שישה אקלימים בעולם, והשביעי כנגד אקלים ירושלים הממזג בתוכו את סוגי האקלים בעולם.

"… ויענך וירעיבך, ויאכילך את המן… למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם – כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם… וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". (ח, פס' א – י).

הניסיון  – במן ובפרנסה.

1.המן ירד מן השמים מידי יום ביומו בבוקר כשהוא עטוף בשכבת טל.

  1. הכמות הייתה מדודה לכל משפחה בהתאם למספר הנפשות: "עומר לגולגולת = ארבעה ליטר/קילו לכל אדם.
  2. אסור להשאיר ממנו למחרת.
  3. נבלע באיברים כך שלא נזקקו לשירותים. "לחם אבירים אכל איש" (תהילים עח, כה) = לחם שנבלע באיברים כדברי רבי עקיבא בגמרא.
  4. יכלו לטעום בו טעמים שונים.
  5. ביום שישי ירדה כמות כפולה = לחם משנה.
  6. המן ירד במשך 40 שנה. מקור נוסף למן: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא". (שמות טז פס' ד)

מטרת המן – א. "לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא" (פסוק ב).

                 ב. "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן… 

                 ג. למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם – כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (פס' ג).

  1. "לנסותך… התשמור מצותיו אם לא".
  • רבנו האברבנאל שואל הרי זה לא ניסיון אלא חסד? "מה הניסיון שמנסה אותם בתת להם לחם דבר יום ביומו… וזה היה חסד גדול, לא ניסיון" (אברבנאל עקב ח, ג).

תשובתו: הקב"ה מנסה את האדם לעיתים בדבר קשה כמו אצל אברהם בעקידה וכו', או בטובה, כמו במקרה של המן שנותן פרנסה בשפע. {ידוע שהניסיון לעשיר יותר קשה מאשר לעני… "וישמן ישורון ויבעט". כמו כן, הניסיון לעשיר מתבטא בכך, האם יעניק לעני. ואילו הניסיון לעני, האם יקבל את ייסוריו באהבה.

  • רש"י: הניסיון בזה שישמרו את המצוות התלויות בו. כמו לא להשאיר ממנו למחרת. לא לנסות לצאת בשבת לאוספו היות והקב"ה ציווה שלא יהיה..
  • רמב"ן: המן הוא מאכל מוזר שלא היה מוכר להם. אינו ראוי לאגירה, אינו ניתן בשפע , אלא במידה. וכן הציפייה לקבלתו כל יום מחדש.
  • רבנו עובדיה ספורנו: "לנסותך" – אם תעשה רצונו בתתו פרנסתך שלא בצער". (עקב, פסוק טז).
  • בעל "הכתב והקבלה" הרב צבי מקלנבורג. "אנסנו" – לתת שלימות הבירור = ידיעה ברורה למנוסה, שיתברר אצלו… שבכל יום וים יהיו עיניהם תלויות למזונותיהם… בה' יתברך".
  • רבנו "אור החיים" הק': {תרשים זרימה}. "ויענך" = עינוי הדרך במדבר. "וירעיבך" = עינוי חסרון המזון".

"ויאכילך את המן" = היות וכאשר האדם עייף ורעב, האוכל עלול להזיק לו. לכן הקב"ה עשה להם נס ונתן להם מן שהוא מאכל בריא וגם טעים וכדברי קודשו: "ויאכילך את המן – הרי שבח המאכל שהוא הדבר הראוי אפילו למעונה ולרעב, מלבד טעם הנרגש שהיה כצפיחית בדבש" . לדעתו, התורה מסבירה כאן את מעלת המן ושבחו.

 

  1. "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם –

          כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" – הקב"ה זן ומפרנס לכל.

הורדת המן באה ללמד את האדם שהפרנסה שלנו תלויה בקב"ה.  וזה המסר גם עבורנו. הסיפור על רבי שמעון בו יוחאי ובנו רבי אלעזר שהתפרנסו במערה בפקיעין במש 13 שנה מחרובים ומי המעיין ליד עץ החרובים.

למרות שפרי החרוב – מלשון חרב, אינו מתעכל טוב, בכל זאת הקב"ה נתן להם בחרוב את כל הוויטמינים, כמו חלב אם, ממנו מתפרנס התינוק ומוצא בו את כל הוויטמינים.

                   שכר ועונש – בעולם הזה, או בעולם הבא?

"כל המצוה אשר אנוכי מצוך היום תשמרון לעשות:

           1 למען תחיון 2. ורביתם  3. ובאתם וירשתם את הארץ…" ( ח פס' א).

"בני, חיי ומזוני – לאו בזכותא תליא, אלא במזלא תליא" (הזוהר הקדוש, פרשת וישב קפ"א ע"א).

"למען תחיון" = חיים. "ורביתם" = ריבוי ילדים. וירשתם את הארץ הטובה…" פרנסה טובה בארץ ישראל.

נשאלת השאלה, מדוע השימוש בלשון יחיד לגבי "המצוה", ואילו לגבי הפעל "תשמרון" בלשון רבים?

רקע: מצוה (כמו ציצית, בין אדם למקום), חוק (כמו פרה אדומה), משפט (בין אדם לחברו), עדות (שבת, פסח, סוכות).

  1. רש"י:  "כל המצוה" – בעשיית מצוה, יש לעשותה עד הסוף. "המתחיל במצוה, אומרים לו גמור". (חז"ל).
  2. רד"ק {רבי דוד קמחי מאיטליה}. "התחיל בלשון יחיד וסיים בלשון רבים… לפי שצדיק יסוד עולם, ואפילו יחיד שעשה מצוה אחת אשרי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, וכן יחיד שעשה תשובה, מוחלים לו ולכל העולם…".  כלומר, פעולות היחיד משפיעות על הסביבה. כמו שלכל אדם יש איברים שונים, כך כלל בני האדם, מוצא כולנו מאדם הראשון = אדם אחד {לפי הקבלה}.
  3. רבנו "אור החיים" הקדוש:  דן בהרחבה בפסוק, ובקשר שבין קיום "כל המצוה" לבין שלושת מרכיבי השכר הבאים אחר כך: "למען תחיון, ורביתם, וירשתם את הארץ". הוא גם שואל הרי בפסוק הראשון בפרשה, "והיה עקב תשמעון… ושמר… דברה התורה על השכר עקב קיום מצוות. אם כן מדוע התורה חוזרת שוב על כך? לדעת אוה"ח הק', ישנו כאן חידוש גדול.  משה רבנו משתמש בביטוי "כל המצוה": "כל" – לשון רבים ו"מצוה" – לשון יחיד, היות וכלל המצוות מתבטא במצוה אחת של  אמונה בקב"ה. ולכן אדם הראשון הצטווה רק מצוה אחת, שלא לאכול מעץ הדעת. כנ"ל הדיבר הראשון בעשרת הדברות: "אנוכי ה' אלוקיך" (יתרו). "כל מצוותיך אמונה" (תהילים). "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק על ביאת המשיח). כלומר, כל המצוות, הן הרחבה של מצוות האמונה בה' בה הצטווה אדם הראשון.

ולכן נאמר בפסוק: "כל המצווה"כלל המצוות התורה, מרוכזות וקשורות במצווה אחת, ולכן יש לקיים את כל מצוות התורה בשלמותן. וכדברי קודשו: "ואשר לזה בא נביא ה' לכללות התורה למצוה אחת, וציווה על כולה לבל יטעה בשיגיון הנזכר" {אותו הזכיר קודם לכן}, היות וכאשר האדם מקיים רק חלק מן המצוות, ומצד שני מבזה את האחרות הנראות לו כקלות,  וכדברי קודשו: "להבזות המצוות הקלות, בראותם שהם לומדי תורה ומקיימים רוב המצוות. וזה יסובב ייסורי האנשים, וימעט כבודם" (אוה"ח הק'), בגלל שלא קיים את שאר המצוות.

בהמשך, הוא מסביר את הקשר לשכר המובא בהמשך. "למען תחיון"

הוא משתמש במשל שהובא בזוהר (וישלח קע ע"ב): כמו שלאדם יש רמ"ח (248) איברים, כך יש לנו רמ"ח מצוות עשה. כמו שיש לנו שס"ה (365) גידים, כך יש לנו שס"ה מצוות עשה. כאשר כואב לנו איבר אחד, זה מקרין ומשפיע על כל הגוף. כך כאשר אנו לא מקיימים מצווה בשלמותה, זה משפיע על כלל המצווות האחרות שלנו.. לכן הוא אומר בהמשך: "תשמרון לעשות" – פירוש, בין מצוות לא תעשה {תשמרון}, בין מצוות עשה {לעשות}, והטעם, "למען תחיון, זה תלוי בזה. וכשאתה מחסר אחת מכל המצוות, אתה מחסר כנגדו חיות אבר אחד".

בהמשך הוא מסביר את קשר קיום המצוות לברכה "ורביתם" ולהלן דברי קודשו: "פירוש, שבאמצעות זה, לא יהיה להם מונע מהטובות, ויחיו וירבו". כלומר, ריבוי טובות עקב קיום המצוות בשלמות.

לגבי הקשר לביטוי "ובאתם וירשתם את הארץ", הוא אומר: "כאן העירם הערה גדולה. כי מי לנו גדול במצוות כמשה נאמן הקב"ה. וצא ולמד שבאחת עלתה לו ביאת הארץ… וזה לך האות שצריך לשמור ולעשות כל מצוה בשלמות". כלומר, ירושת הארץ תלויה בקיום כל התורה. מהמילה "תשמרון", לומד אוה"ח הק' "שצריך שיהיה האדם יושב ומצפה מתי תבוא לידו המצווה לעשותה".

החיד"א תלמידו של אוה"ח הק' אומר: עיקר השכר הוא בעולם הבא היות ו"שכר מצות בהאי עלמא ליכא" כדברי הגמרא. את השכר בעולם הזה, אנו מקבלים על פי הכללים הבאים:

א. מקיימים את המצוה מתוך שמחה {כדברי אוה"ח הק' לעיל}.

ב. כמו כן, ע"י שאנו מוסיפים לעצמנו עוד סייגים כדי שלא נחטא.

ג. כאשר אנו מצפים מתי כבר יגיע זמן קיום המצוה, בבחינת "ושמרתם לעשות", כמו הציפייה לשבת.

 רבי יעקב אמר: "שכר מצוות בהאי עלמא – ליכא" (קידושין לט ע"ב). עיקר השכר הוא בעולם הבא ככתוב בפרקי אבות (ד. יז): "יפה שעת אחת של קורת רוח בעולם הבא – מכל חיי העולם הזה". הרב אליהו דסלר ב"מכתב אליהו" מסביר: אם נקפל את כל הנאות בני האדם בעולם הזה, לא יוכלו להשתוות להנאה אחת בעולם הבא. אם כך, מה עם כל השכר שהובטח לנו בפרשה? "היכן טובת ימיו של זה, והיכן אריכות ימיו של זה" כטענת אלישע בן אבויה? חכמים ענו לו: "'ולמען ייטב לך' – לעולם שכולו טוב, 'למען יאריכֻון ימיך' – לעולם שכולו ארוך". כלומר, "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא" – אין שכר מצוות בעולם הזה.  לאור זאת, מתעוררת השאלה איך זה מסתדר עם  פשוטי המקראות בנושא הבטחות שכר ואיומי עונש שבתורה, ובפרט בשתי הפרשיות הברכה והתוכחה שבתורת כוהנים (ויק' כו) ושבמשנה תורה (דברים כח) העוסקות בגמול גשמי בעולם הזה: ביטחון כלכלי, בריאות, שלום בארץ, והיפוכם בתוכחות.

כדי ליישב את הסתירה הנ"ל בין הכתובים השונים, יש לשים לב, שכל תוכחות הפורענות שבתורה נאמרות אל כלל האומה, להוציא שני קטעים לקראת סוף ספר דברים (כז: יד-כו; כט: יז-כ), בהם מדובר בקללה שתחול על חוטאים בודדים בישראל, כדי ששאר העם לא ייפגעו ממעשיהם. גם  הטובה המובטחת לצדיקים, נאמרה לאומה כולה. פועל יוצא מהדברים, שעיקר עניינה של התורה בשכר ובעונש, הוא לגבי כלל האומה בארץ ישראל. ביחס לפרט, עוסקים ספרי הנביאים והכתובים. לכן, הברכות הגשמיות של בריאות, רווחה, ביטחון וריבוי, שבפרשת בחוקותי (ויק' כו), חותמות בייעודים הרוחניים, שהם העיקר: "ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים  ואתם תהיו לי לעם" (שם: יא-יב). לכן, כאשר בני ישראל לא הולכים בדרכי התורה, הארץ שהיא קדושה ורגישה לטומאה, לא תוכל לקלוט אותם חלילה. 

ניתן גם להתייחס לשכר בחו"ל, בהשוואה לארץ ישראל ע"פ הסיפור הבא: "אמר ר' יחזקיהו בשם ר' ירמיה: מעשה בתלמיד אחד של ר' שמעון בן יוחאי דאזל להודנקי (יצא לחוץ לארץ) ואתא טעין, {והתעשר}. כי אתא על גבי ר' שמעון בן יוחי, והיו התלמידים רואין את הריווח שהרוויח, והיו מצירין על עצמן. מה עשה ר' שמעון, נסב לתלמידיו ונפק עמהון להדא בקעתא, ואמר לבקעה: בקעה בקעה התמלאי דינרי זהב ונתמלאה, אמר לתלמידיו: כל אחד ואחד יטול חלקו, כל מה שאתם מבקשים. אלא הוו יודעין שכל מי שהוא נוטל, ממתן שכרו של עולם הבא הוא נוטל. כיון שראו כך, התחילו אומרים: "כי שמחתני ה' בפעליך, במעשי ידיך ארנן". (מדרש תהלים, מזמור צ"ב). מהסיפור של רשב"י ותלמידיו, עולה שאם  היו יוצאים לחו"ל היו מתעשרים, אלא שאז היה זה מחלק עולם הבא שלהם. ולכאורה הרי נאמר: "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה ועד ר"ה", ומדוע התלמיד שיצא לחו"ל התעשר? חוץ לארץ פועלת לפי כללים טבעיים יותר, ויתכן שהיוצא לשם יעשיר, אבל זה לא "מתנת שמים", ולכן זה יכול לבא על חשבון עוה"ב שלו. לעומת זאת בארץ ישראל, המזונות ניתנים בהשגחה גלויה בהתאם למעשיו הטובים של האדם, ולכן לא יפסיד את חלקו בעוה"ב.

לאור הנאמר לעיל, ניתן לומר שפרשת השכר והעונש בפרשתנו המיוחדת לא"י, הולמת ביותר את דברי רש"י לפסוק הראשון: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך" (דברים ז, י"ב). פירוש רש"י: "והיה עקב תשמעון – אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון". היינו, מצות ישוב הארץ, שהיא מצווה שאדם דש בעקביו, מפני שהולך בה ומיישב אותה.  

       "ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה,

וזכרת את ה' אלוקיך – כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". (עקב ח, יז – יח).

סוד ההצלחה במלחמות ישראל.

מלחמות ישראל הרבות המלוות אותנו מאז ומתמיד, יוצרות תחושה אצל רבים של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". בראיונות השונים לתקשורת, המנהיגים המדיניים והצבאיים מדברים על "כוחו החזק של צ.ה.ל".

אם כן עולה לה השאלה, על מי כן יש לסמוך?

התשובה לכך נמצאת בהמשך הפסוק: "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".

רבנו "אור החיים" הק' אומר על כך: "צריך לתת לבו על טובתו, כי מה' הייתה לו. ודבר זה יעירהו תמיד להכיר בוראו והשגחתו עליו". כלומר, הצלחתנו וטובתנו – מאתו יתברך.

הר"ן = רבנו נסים  (בדרשותיו. דרוש עשירי) אומר שמותר לומר "כוחי ועוצם ידי", היות בפסוק נאמר "ואמרת {בלשון חיובית} כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אבל עלינו לזכור את המשך הפסוק: "וזכרת את ה' אלוקיך – כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

הקב"ה נטע באדם כישרונות להשגת דברים כמו בלימוד תורה, במדע וכו', ולכן ניתן לומר: "כוחי ועוצם ידי וכו', מצד שני, עלינו להודות בכך שהקב"ה נתן לנו את הכוח הזה.

רבנו יצחק האברבנאל והחתם סופר הולכים בעקבות הר"ן. החת"ס מוסיף שכל מלחמות ישראל היו מלוות בנסים. אם כך למה בכלל אנו צריכים להילחם? כדי שהגוים לא יחשבו שאנו חלשים היות וה' נלחם להם. לפי זה ניתן להסביר את הפסוק: "אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בה'… מגן עזרך – ואשר חרב גאוותך…" (וזאת הברכה לג, יט). הגויים ישבחו אותך שאתה יודע להילחם.

הנצי"ב מסביר שיש להאמין שלא רק הכוח מאת ה', אלא גם החיל מאת ה'.

 ברגע שנפנים שרק ע"י אמונה בבורא אנו ננצח, הקב"ה יתעלה שמו יזכה אותנו בניצחונות מזהירים כמו במלחמות משה רבנו, יהושע בן נון ודוד המלך בעבר, וכן במלחמות ישראל בימינו, כאשר בכתרם, ניתן לציין את "מלחמת ששת הימים" בה נוצחו כל ארצות ערב, בשילוב של ניסים גלויים וסמויים.

הכלל המנחה במלחמות ישראל הוא: עלינו להוריד תחילה את שריהם בשמים של אויבינו העכשוויים כמו החמס, חיזבלה ואירן וכו', ע"י תפילה לבורא עולם, ורק אז נוכל לנצחם למטה. הדוגמא לכך היא: יעקב אבינו שנאבק תחילה עם שרו של עשיו  ככתוב: "ויותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא {המלאך} כי לא יכול לו… בהאבקו עמו… ויקרא יעקב את שם המקום פניאל, כי ראיתי אלוקים פנים אל פנים, ותינצל נפשי". (בראשית לב, כד – ל). אחרי הניצחון על שרו של עשיו בשמים, עשיו הרשע שבא עם "ארבע מאות איש" כדי להילחם נגד יעקב, התקפל בפניו ככתוב: "וירץ עשיו לקראתו, ויחבקהו, ויפול על צוארו וישקהו ויבכו". (בראשית לג, ד). 

בפרשתנו הקב"ה מבטיח: "כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני, איכה אוכל להורישם? לא תירא מהם… וגם את הצרעה ישלח ה' אלוקיך בם, עד אבוד הנשארים והנסתרים {במנהרות} מפניך. לא תערוץ מפניהם – כי ה' אלוקיך בקרבך אל גדול ונורא… ונתנם ה' אלוקיך לפניך, והמם מהומה גדולה עד השמדם…" (עקב ז יז –כד). 

אכן, הניצחונות בכל מלחמות ישראל מאז קום המדינה, מוכיחים את ההבטחות הנ"ל. כן יהיה לעד.  

אראנו נפלאות

לרה"ג יהודה צדקה ע"הראש ישיבת "פורת יוסף",

בנושא: ברכות בכוונה ושכרן.

הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת "פורת יוסף" כותב שאדם ממוצע מברך 3.5 מיליון ברכות במשך ימי חייו. והנה כאשר  מגיע לעולם האמת, הוא חושב שיש לו קרונות של ברכות.  אך, כאשר הוא מתייצב לפני הקב"ה, מתברר ל שחלק גדול מן הברכות היו מגומגמות ולא בכוונה, והוא מביא לכך משל לאדם פשוט שנסע לעיר יהלומים בהם אינו מבין דבר. לקראת שובו לעירו, הם נתנו לו תיק מלא יהלומים. בדרכו חזרה, התיק הכביד עליו, והוא החל לזרוק יהלום אחרי יהלום, עד שנשאר לו יהלום אחד. בהגיעו לעיר הגדולה, שילמו לו הרבה כסף עבור היהלום היחידי שנשאר לו לפליטה. רק אז, הוא הבין שטעה.

גם אנחנו, רק בעולם האמת נבין שכל מצוה היא יהלום יקר, אבל זה יהיה מאוחר מדי.

נסיים בשיר אותו אהב לשיר מו"ר אבי הפייטן הרה"צ רבי יוסף אסולין אודות הבלי העולם הזה:

"בן אדם, למה תדאג על הדמים ולא תדאג על הימים. כי הדמים אינם עוזרים, והימים אינם חוזרים".

שבת שלום ומבורך – משה שמיר     0523-240298    Shamir240298@gmail.com


 

לע"נ: א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חנה בת עליה ע"ה.

אמו"ר הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא רבי אברהם בן אסתר ע"ה. המלוב"ן רבי מסעוד אסולין זיע"א.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר