הגר הלל – הרפורמיזם היהודי-הלאומי במבחן :קזבלנקה 1926-1936

קזבלנקה 003

הגר הלל – הרפורמיזם היהודי-הלאומי במבחן :

העיתון ל'אווניר אילוסטרה

קזבלנקה 1926-1936

לצד קהל הקוראים הקבוע גייס טורש גם כתבים, עשה מאמצים לפרוש רשת כתבים ביישובים השונים במרוקו ואף ניסה לחצות גבולות ולייסד תאים באלג׳יריה ובתוניסיה (ליאווניר, 30.12.27, עמוד 2; 28.1.27, עמוד 2; 38.ו.15, עמוד 2). ציבור הקוראים, הכתבים והמפרסמים יהווה בעתיד את גרעין התומכים של העיתון.

בד בבד עם ביסוס מעמדו ברחוב היהודי, פנה טורש לגיבוש קבוצה המסוגלת למתוח ביקורת על הממסד הקהילתי הקיים ולהציג דרכים חלופיות לפתרון הבעיות של הציבור היהודי (ל׳אווניר, ״החיים היהודיים״, 35.וו.29, עמוד ו). טורש ביקש להיבנות מן התסכול של הבלתי מרוצים מהמצב הקיים. כדי לתת תוקף ציבורי למאבקו נגד השלטון בקזבלנקה הוא נאחז במצוקתו של ההמון ושל הכוחות המסורתיים, אך גם בשלב זה הוא הוסיף לפזול לעבר קהל יעד שונה לחלוטין.

בפרקים הבאים נראה, כי מגמת העיתון היתה בעצם לטפח מנהיגות בעלת תודעה ציבורית, שתוכל להוביל את ההמון הבלתי מרוצה ולשמש פה למצוקותיו. ואולם, על אף פזילתו של העיתון לחברה המסורתית הפגועה, הרי שהמנהיגים החדשים נבחרו מקרב חוגים אחרים. לפי תפיסתו של טורש, שלא כמו זו של הרבנים, או של המנהיגות המסורתית, נדרשה המנהיגות החדשה לבטא ערכים מסורתיים בכלים, במושגים ובדפוסים מודרניים; שלא כמו ההמון היא היתה מחויבת להוות משקל בחברה הקולוניאלית: אך שלא כמו המנהיגות הקיימת – אשר שאבה את כוחה מהמצב הקיים ושאפה להנצחתו – היא נדרשה להשתחרר מכבלים מוסדיים כלכליים או פוליטיים, אשר היו עלולים להרתיע אותה מפני רפורמה מרחיקת־לכת.

נשאלת השאלה, מהיכן עשוי היה לצמוח גרעין מוביל ברחוב היהודי שלימים ייקח חלק בהתארגנות הציונית־המקומית? התשובה של ציוני קזבלנקה היתה: מקרב המתמערבים, בני המעמד הבינוני ומקומץ בעלי מקצועות חופשיים בעלי זיקה לחברה הילידית אך המוכשרים לפעול במערכת המודרנית של השלטון האירופי־הקולוניאלי. ואולם, מי שהכשיר את מרבית הצעירים שמילאו את שורותיו של המגזר המתמערב היו מוסדות כי״ח, בעלי אידיאולוגיה שהיתה נתונה בתחרות עם הציונות. לכן קשה להבין ממה ניסו ציוני קזבלנקה להיבנות כאשר פנו דווקא לבוגרי כי״ח כיעד עיקרי לתעמולתם. אומנם, ביחידה הראשונה קראנו על ההתקרבות של תומכי כי״ח לארגון הציוני, תהליך שהתעצם לאחר הקמת מדינת ישראל; על התערערות מעמדו של כי׳׳ח ועל התקרבות תומכיו לארגון הציוני, אך בשנות העשרים דומה היה שהמונופול של ממסד כי״ח ושל גורמים פרו־צרפתיים במרוקו היה בלתי מעורער. מהבחינה של יחסי הכוחות בין שתי התנועות היה המאבק של התנועה הציונית על בוגרי כי״ח בבחינת מערכה אבודה מראש. ובכל זאת, מהו הגורם שהיה עשוי להניע חלק מבוגרי כי״ח לחפש אלטרנטיבות לאידיאולוגיה השלטת בממסד הקהילה?

 צריך לזכור, כי השלטון הקולוניאלי חולל תמורות חשובות במצבם הביטחוני והחברתי־הכלכלי של יהודי מרוקו, אך לא שינה את מעמדם האזרחי. שכן, לפי הסכמי הפרוטקטורט, השלטון הצרפתי לא היה רשאי להוציא את הנתינים היהודיים מתחום שליטתו של הממשל המרוקני כדי לשנות את מעמדם האזרחי. יתרה מזו, לאדמיניסטרציה הצרפתית לא היה עניין לשנות דבר בנושא זה, ולכן נותרו היהודים בני חסותו של השליט המוסלמי בתקופה הקולוניאלית הצרפתית. חלק גדול בקרב בוגרי כי״ח לא יכול היה להיחלץ מהמעמד של ד׳ימי ולקבל אזרחות צרפתית ומכאן נבע תסכולו הפוליטי; אנשים אלה תרמו לקהילה ללא תמורה ואף־על־פי־כן נחסמה בפניהם הדרך להנהגה על־ידי העילית הפרו־צרפתית הוותיקה.

על תסכולם החברתי ניתוספו גם משבר זהות ותרבות. החינוך של כי״ח, יאמרו המקטרגים, ״אינו יוצר יהודים ואינו יוצר צרפתים אלא אנשים חסרי שורשים שאינם מספיק יהודים כדי דתיות גאים ביהדותם ואינם מספיק צרפתים כדי שיעריכו אותם ככאלה״ (ליאווניר, 7.36.ו3, עמוד 2). מכאן, שהשכלתם והצלחתם הכלכלית לא מנעה מהם את הסבל הכרוך בתסכול פוליטי, חברתי או תרבותי. ממצוקה זו ניסו ידידי ליאווניר להיבנות.

הקריצה לעבר בוגרי כי״ח בולטת כבר בגיליון הראשון של מערכת העיתון: המאמר הפותח מוקדש לכי״ח, בין חברי המערכת נמצא את שמו של ש״ד לוי, לשעבר מנהל בית־ספר כי׳׳ח וראש אגודת בוגרי כי״ח במרוקו. בגיליונות הבאים נמצא אישושים רבים להשערתנו זו, שכן מאמרי המערכת פונים לא פעם לציבור בוגרי כי״ח, על אף היותם חניכי ארגון בעל תפיסות ומגמות שונות בתכלית מאלה של יוזמי העיתון.

בהמשך ננסה להוכיח, כי ליאווניר עשה ניסיון להיות שופר לבלתי מרוצים בחברה היהודית הקזבלנקאית: להמון במלאח מחד גיסא ולאינטליגנציה המתמערבת מאידך גיסא. על־ידי שיתוף פעולה בין השניים קיוו במערכת העיתון לבסס אופוזיציה שתקרא תיגר על הממסד הקיים. ביטוי לכך אפשר למצוא גם בשינויים שחלו בהרכב האנושי של מערכת העיתון. בראשית שנות השלושים, הצטרפו לקבוצת המייסדים כתבים נוספים מתמערבים מבני המקום. אחד מהכתבים הללו היה יעקב אוחיון (ohayon) בוגר כי״ח, יליד המלאח במוגדור שבמרוקו, שבחברתו נבלה במהלך היחידה.

אוחיון דיבר בשפת ההמון במלאח (ליאווניר, 23.6.32, עמוד 8) ובשפת המגזר המתמערב. הוא אמור היה לשמש גשר בין המון העם היהודי – נושא התעניינותו העיקרי של ליאווניר, לבין המתמערבים – קהל היעד העיקרי של העיתון. אם מותר לנחש הוא איפשר לטורש, מהגר ציוני ממזרח אירופה ויוזם התא הציוני בקזבלנקה, להתגבר על הפער בינו לבין היהדות המקומית, שאותה ניסה לקרב למחנה הציוני.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר