מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

 

מאז ומקדםעיראק

גם יהודי עיראק ברחו לישראל – למעלה מ־123,000 מיהודי עיראק נמלטו או אולצו לברוח לישראל בין 1949 ל־1952 בלבד: הם הניחו אחריהם את רכושם ואת נכסי־הציבור שלהם.

יהודי עיראק גאים היו בקהילתם המפוארת, שמאחריה הסטוריה של תלמוד־תורה ־דרך־ארץ. יהודים עשו חיל בבבל משך אלף־ומאתיים שנה קודם לכיבוש המוסלמי שחל ב־634 לספה״נ: רק במאה התשיעית הונהגו חוקי ד׳ימה כגון הטלאי הצהוב, מס־גולגולת כבד והגבלות־מגורים. דיכוי גחמני ומופלג תחת שלטונם של כמה מן הכליפים הערבים והממלוכים העלו את המסים עד לדרגה שכמוה כהפקעת רכוש בשנת 1000 לספה״נ, וב־1033 הגיעו הרדיפות לשיאן כאשר נשדדו בתי־הכנסת של בגדאד ונחרבו. ב־1776 היה טבח היהודים בבצרה, ובמאה השמונה־עשרה נאלצו יהודים רבים לברוח מחמת רוע גזירותיהם של מושלים תורכים־מוםלמים.

סמוך לאחר ראשית המאה שלנו כתב םגן־קונסול בריטי במוצול דין וחשבון שהדגים את ״טיב היחסים המסורתיים״ בין המוסלמי ליהודי ברגע דראמטי פחות: יחסם של המוסלמים לנוצרים וליהודים, שלעומתם הם רוב של עשרה כנגד אחד, כפי שנאמר למעלה, הוא יחס של אדון לעבדים שהוא נוהג בהם מידה של סובלנות אדנותית כל זמן שהם יודעים את מקומם. כל סימן של יומרה לשוויון מדוכא כהרף־עין. לעתים קרובות רואה אתה ברחובות שכמעטו כל נוצרי מפנה דרך בהכנעה אפילו לילד מוסלמי. לפני ימים אחדים בלבד ראה כותב שורות אלו שני יהודים מכובדים־למראה, בני גיל העמידה, מטיילים באיזה גן. פעוט מוסלמי, שוודאי לא היה בן 8 לכל היותר, עבר על פניהם ואגב כך הרים אבן גדולה ויידה אותה בהם – ואחרי כן עוד אחת – במנוחת נפש שאין למעלה ממנה, ממש כדרך שעשוי פעוט ממקום אחר לקלוע בכלב או בציפור. היהודים נעצרו והתחמקו מן האבן שכוונה היטב, אך לא מיחו עוד.

היתה תקופה מפחידה במיוחד סמוך לפני המנדט הבריטי; משפרצה מלחמת־העולם הראשונה אילצו את היהודים לממן את הוצאותיו של הצבא שהוצב בקירבת־מקום. אם סירבו, עינו אותם, ואם הסתתרו – תפסו אותם ותלום. יהודי עיראק בירכו בפועל־ממש על המרד הערבי נגד המושלים התורכים, והם עלצו אחרי המלחמה כאשר הוקמה המדינה העיראקית בצל המנדט הבריטי.

כמה יהודים הורשו לשמש בתפקידים רשמיים! תחת שלטון המנדט הבריטי חזקה היתה על יהודי עיראק שיזכו ביחס של ״שווים״. רבים מהם היו סופרים, סוחרים ורופאים, ואחדים עשו עושר רב במסחר ובבנקאות.

לקראת סוף שלטונם של הבריטים החל כוכבו של היטלר לדרוך, ועד שהכריזה עיראק על עצמאותה בי1932 כבר הספיק הציר הגרמני בבגדאד לארגן בסיס יעיל ורב־השפעה שברבות הימים שימש את התעמולה הנאצית. עד שיצאה השנה הראשונה לריבונותה של עיראק הצהירה הממשלה החדשה בגודל־לב שמיעוטים יוסיפו ליהנות ממידה של חרות.

כמעט מיד אחרייכן, באוגוסט 1933, עשה הצבא העיראקי טבח באשורים, והיהודים החלו לחשוש יותר ויותר לעתידם. בלונדון דיילי ניוז נמסר כי ״…כאשר חזר הצבא העיראקי אחרי סוף־השבוע [לאחר שחיטת האשורים], לא נראה שום נוצרי ושום יהודי ברחובות״. לעת הזאת החלו הפגנות בקשר לבעיית ״ארץ־ ישראל״, ומצבם של היהודים החמיר עוד יותר: המוני אספסוף נסערים רצחו יהודים רבים, והיו מקרים של שפיכת חומצה חנקנית על יהודים ברחוב והטלת פצצות לתוך בתי־כנסת.

ב־1941 התפוצצה האלימות בפרהוד (טבח) עקוב־דמים ביהודים, תוך שהמשטרה משתתפת בגלוי בהתקפה. ועדת־חקירה שמינתה ממשלת עיראק לאחר מעשה, ולאחר שמיגרו הבריטים את מרידתו של רשיד עלי, פסקה כי ״כל ההתקפות האלו נערכו על־ידי הצבא בעזרתם של כמה אזרחים״; כי הטבח בוצע ״בלי שיאסרו השוטרים איש ובלי שיגנו על היהודים״, וכי ״כוחות בריטיים גדולים עמדו בשערי העיר ואף אחד מהם לא נקף אצבע״. ״היהדות״ היא ״סכנה לאנושות״, הכריז בימים ההם מי שהיה שר־המשפטים העיראקי.

לדברי ההיסטוריון הדגול יוצא־עיראק, הפרופיסור אלי כדורי, ״…משעה שהחלו המהומות,… נכנסה רוח־תזזית באנשי הצבא והמשטרה, שהושחתו עליידי התעמו­לה הנאצית ונותרו בלא הנהגה, והם עצמם החלו בהתקפות על היהודים״. אף אחד מפקידי הרשות ״לא היה מוכן לקבל עליו את האחריות…״

הפחדנות היתה נחלת הכל… אשר למשטרה, הרי דו״ח ועדת־החקירה הטעים בפירוש שלא היו צריכים לחכות לפקודות מן הממונים עליהם כדי לירות על שודדים ורוצחים שנתפסו בשעת מעשה. המפקחיהכללי של המשטרה ועוזריו והמותצרף (מושל־המחוז) שכחו או העמידו פנים כאילו שכחו, כך הצהיר הדו׳׳ח, שכל אחד מן השוטרים רשאי לירות במסיבות מעין אלו. מספר ההרוגים אינו בטוח – לפי האומדנות נמנו בין 150 ל״מאות״, אבל אחד מחברי ועדת החקירה ״סיפר כעבור זמן לרושם הקורות חסני(שקיבל אישור לדברים מפי מי־שהיה אז מפקד משטרת בגדאד) שהמספר האמיתי היה קרוב יותר לשש מאות אלא שהממשלה היתה מעוניינת שבדין וחשבון הרשמי יופיע רק המספר הנמוך יותר״. עוד מאות נפצעו, ולמעלה מאלף בתים ובתי־עסק שבבעלות יהודית נבחו ונחרבו.

 

מן הזמן ההוא והלאה מעידות תעודות ערביות על נסיון שיטתי של הממשלה, אגב שימוש באמצעים רשמיים, להרס היהדות העיראקית. יהודים עונו בלא הבחנה, נאסרו בלא אישום, ונרדפו ללא רחם. כאשר הצטרפה עיראק במאי 1948 למלחמת הערבים נגד עצמאותה של ישראל גבר הטרור הממשלתי; אם לפני כן היו היהודים מוגבלים במידה ידועה בנסיעותיהם, הרי עכשיו אסרו עליהם לצאת את הארץ, ורכושם של רבים הוצא מידיהם או הופקע ואלפים נמלטו באורח בלתי חוקי על־ידי תשלום שלמונים כבדים.

אחרי נצחונה של ישראל בי1948 ולאחר ההכרה הרשמית במדינת־ישראל המליץ נורי סעיד, שארבע־עשרה פעמים היה ראש־ממשלה בעיראק ו״בשנות ה־50 שלט בארץ בין אם עמד הוא עצמו בראש הקאבינט ובין אם לא״, על פתרון סופי ליהודי עיראק. נורי סעיד הציע למי־שהיה בעת ההיא השגריר הבריטי בירדן, סיר אלק קרקברייד, לגרש ״את רוב היהודים מעיראק… במשאיות צבאיות בליווי משור­יינים… לגבול הירדני הישראלי״. שם יצוו ״יהודי עיראק… לחצות את הקו״.

לימים העריך קרקברייד מה היה גורלם של יהודי עיראק אילו הוגשמה תכניתו של נורי סעיד: ״היהודים העיראקים היו נשחטים, או ששומריהם העיראקיים היו צריכים לירות בערבים אחרים כדי להגן על חיי האנשים שבידיהם׳. האפשרות שהשומרים העיראקיים יגנו על היהודים דחוקה היתה, בשים לב לתקדים שיצרה השתתפות המשטרה והצבא בטבח של 1941. פתרונו של נורי סעיד היה איפוא חדימשמעי, כמו שהיה הלך רוחה של עיראק כלפי יהודיה.

הציונות נעשתה פשע שענשו מיתה, ויהודים נתלו בפומבי במרכזה של בגדאד לעיני אספסוף משולהב. אף שלפני 1950 לא היו בעיראק חוקים להפקעת רכושם של יהודים, נגזלו מן היהודים מיליוני דולרים עליידי הפלייה כלכלית, ״תרומות מרצון״ שנטלה הממשלה לצרכיה, ושאר תחבולות.

עתון מצרי אחד סיפר ב־1948 שכל היהודים העיראקים שיצאו לארץ־ישראל ולא חזרו יישפטו שלא בפניהם כפושעים פליליים. הללו שנשפטו שלא בפניהם נדונו לתלייה או לתקופות־מאסר ממושכות. למעלה מ־130,000 יהודים היו בעיראק ב־1947, ומהם ישבו 100,000 בבגדאד או בסמוך לה. אף שחלק־מה מרכושם של היהודים כבר הוחרם, עדיין נשאר עיקרו בידיים יהודיות, ואילו פקידים שנתנו יד לבריחה שלא־כחוק נטלו להם סכומי־כסף עצומים.

אולי בגלל מצבה הכספי הנואש של ממשלת עיראק הותרה ״יציאתם״ של היהודים על־פי חוק – לאחר הפקעת רכושם ונטילת אזרחותם לצמיתות. ב״1950 חוקקה עיראק חוק שהרשה ליהודים ״לצאת את עיראק לעולם״. היהודים הניחו אחריהם את הנכסים העצומים שצברו ובתוך שלוש השנים הראשונות לחוק הוטסו רובם לישראל, בעוד ממשלת עיראק נוטלת לה ״חלק נאה מן הרווחים״ שהניבו הטיסות.

כך אולצו רוב היהודים – שלדבריו של נורי סעיד ״תמיד היו ולעולם יהיו מקור רעה וצרות״ – לצאת מעיראק.

בין 1969 ל־1973 נתלו לפחות שבעה־עשר יהודים בראש־חוצות, ועוד עשרים׳ וששה ״נשחטו״ בבתיהם או בבתי כלא עיראקיים.  עד ל־1982 כבר מצאו רוב יהודי עיראק מקלט בישראל, וכמה אלפים תרו להם מחסה במקומות אחרים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר