תמורות במעמדם של היהודים באימפריה העות'מאנית-משה מעוז

מקדם ומים חלק א

בערי סוריה וארץ־ישראל אירעו התפרצויות בעלות אופי חמור במיוחד. בחלב תקף המון מוסלמי ב־1850 את הרובע הנוצרי, ערך טבח בתושביו ושדד ושרף כנסיות ובתי־מגורים. בשכם רצחו תושבים מוסלמים ב- 1856 את הנציג הקונסולארי הפרוסי — נוצרי בן־המקום, פצעו אנשים מבני עדתו והרסו בתים ומקומות פולחן נוצריים. בדמשק אירע ב־1860 הטבח האנטי־נוצרי  הקשה ביותר באימפריה, ובו נטבחו אלפי נוצרים – גברים, נשים וטף; רבים אוסלמו בכפייה, וכנסיות ובתים ברובע הנוצרי נהרסו ונשדדו.

בכל הפרעות הללו, וכן בהתפרצויות אנטי־נוצריות אחרות מאז ראשית התנט׳ימאת, לא נפגעו כמעט יהודים באימפריה, למרות שהיו, בדומה לנוצרים, נושאי זכויות השוויון החדשות של הרפורמה העות׳מאנית.

משולש היחסים: מוסלמים — יהודים — נוצרים

אומנם יהודים ברחבי האימפריה העות׳מאנית המשיכו להוות בתקופת הרפורמות מטרה להתנכלויות, לתקיפות ולפגיעות מצד שכניהם המוסלמים והמושלים המקומיים כאחד, אולם פגיעות אלו היו ספוראדיות וקלות בהשוואה לפוגרומים, שערכו מוסלמים בנוצרים. ואילו המניעים לפגיעות אלו היו דתיים וכלכליים מסורתיים — תחושת,  בוז של מוסלמים כלפי היהודים ותאוות בצע לגבי רכושם — לעומת המניעים לתוקפנות המוסלמית כלפי הנוצרים שהיו בעיקרם פוליטיים־בטחוניים חדשים: התנגדות לשוויון זכויות פוליטי לנוצרים, שהיו בעיניהם בבחינת סיכון בטחוני למדינה העות׳מאנית. אכן הנתינים הנוצרים באימפריה, שמספרם היה גדול למדי, לא הסתפקו בפריבילגיות המצומצמות שהוענקו להם. חלקם ניצל בפרהסיה ובצורה פרובוקטיבית — מבחינת המוסלמים את הזכויות הפולחניות; חלקם תבע בתקיפות שוויון פוליטי מלא ומיידי עם המוסלמים; וחלקם אף נאבק לעצמאות לאומית מלאה. אלה גם אלה היו קשורים או מזוהים עם מעצמות אירופיות שונות, שסייעו להם בהשגת העצמאות או השוויון, ובאופן זה נחשדו כמעין ׳גייס חמישי׳ בעיני מוסלמים רבים.

לעומתם, הנתינים היהודים, שמספרם היה קטן, המשיכו לראות עצמם בדרך־כלל כמיעוט דתי, הסתפקו בזכויות הפולחניות והאזרחיות שהוענקו להם ולא טיפחו שאיפות או אינטרסים פוליטיים, פרט ל׳אינטרס ברווחתה הנוכחית והעתידה של המדינה [העות׳מאנית] כך, למשל, כתב פקיד עות׳מאני בביר באמצע המאה ה־19:

…] שלווה זאת (של היהודים) תחת השלטון העות׳מאני, בניגוד לתסיסה ולאי־השקט של לא־מוסלמים אחרים, בעיקר היוונים נ…]. מוסברת בחלקה על־ידי המנהגים והנטיות שוחרות־ השלום של היהודים, שאינם גורמים מטרד לשער העליון [ …] סבלניים, חרוצים, נכנעים לגורלם הם עונדים — ללא תחושה של השפלה — את הבניש הצבעוני (גלימה מיוחדת) [ …] הסימן המבדיל אותם מן המוסלמים.

זאת ועוד: היהודים ברובם הזדהו עם המדינה העות׳מאנית ובעיותיה וסייעו לה בשעות קשות. כך, למשל, בעת מלחמת קרים (1854) תרמו יהודים מהונם למאמץ המלחמתי התורכי; ב־1892 במלאת 400 שנה להתיישבות גולי־ספרד באימפריה העות׳מאנית ערכו היהודים תפילת הודיה לתורכיה והעתירו עליה שירי־הלל בעיתונות היהודית. וב־1915, באשר טיבע הצבא התורכי ארבע ספינות בריטיות במיצרי־הדרדנלים, פרסם דוד ילין, חבר המועצה הכללית בירושלים, כרוז המהלל את הניצחון התורכי על האויב.

דרכים נוספות, שבהן הביעו יהודים את הזדהותם עם המדינה העות׳מאנית, היו תמיכה מוראלית, סיוע פסיבי ולעתים אף עזרה אקטיבית למוסלמים בעתות של התפרצויות אנטי־נוצריות. כך, למשל, ב־ 1821 התעלל אספסוף יהודי בקושטא בגוויית הפטריארך היווני גריגורי, שהוצא להורג על־ידי השלטונות העות׳מאניים באשמת קשר למרד היווני; וב־1822 התנדבו יהודים בסלוניקי לצבא התורכי לשם מלחמה ביוונים. ב־1840, עם שוב השלטון התורכי לסוריה, הצטרפו יהודים למוסלמים שתקפו נוצרים. בר אירע גם בעת מלחמת קרים; וב־1860 הואשמו יהודי דמשק בסיוע לפורעים המוסלמים והדרוזים, שביצעו טבח גדול בנוצרי העיר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר