משא בערב…..שמואל רומאנילי
שער חמישי
עד מתי תהיה האוֶלת לנו למוקש? נשלח את ההבלים ונעבדה את ה׳ אלהינו, הטרם נדע כי אבדה ונבלה הארץ בהם והמה היו בעוכרינו? איה אמרת אלוה צרופה ויראת ה׳ טהורה, אם כספה וזהבה מהול בחלאה ורעות רוח? הוי החוקקים חקקי און! הסירו אלהי הנכר אשר בקרבכם! הסירו כל בדי־ ליכם הבל ואין בם מועיל! ה׳ שופטנו במשפטי אמת, ה׳ מחוקקנו בפקודים ישרים, לא תגע בהם יד, ולא נחפה על ה׳ דברים אשר לא כן.
הבחור אשר חפץ לשאת אשה, מרגע אשר שמר התעודה בישראל בקנין ושבועה לקים כל דבר לא ישוב עוד לבית רעיתו עד עת דודים! אף לא יעבור ברחוב ביתה, להיות נקי בישראל. והנערה גם היא לא תזכרנו ולא תדבר בשמו ותתגנב מפניו (אף אחרי נשאה וילדה לו בנים תאמר ׳אבי בני׳ ולא תקרא לו ׳בעלי׳ או ׳אישי׳). האלמנה לא תנשא לעולם, כי יראים הם אולי תהיה קטלנית כדעת ר׳ פלוני בגמרא וכפי הזהר; והבתולה נשאת ביום ששי כמשפט. ביום חמישי שלפניו ישחטו את הפר למשתה בחצר בית הנערה. בעת השחיטה יקראו כל קרוביהם ומיודעיהם ונותנים לפניהם אגוזים וקלי וכוס מים חיים, ובצאתם ישימו איש ואיש על ראש הפר מעה וזה נקרא הסימן טוב (או פינ״טאר בלשון ספרד) והוא שכר השוחט. ובשומו זקנה אחת תצפצף כסום עגור אשר כל שומעה תצילנה שתי אזניו, וזה אות לטובה לאנשי הבית וקול תודה לנותן. ודוכיפת הזאת נמצאת בכל בתי משוש: חלילה להם, אם לא ישמע קולה בכל שמחתם! יהפכו חגיהם לאבל.
בערב יובילו הכלה לבית חתנה לקול המצפצפת והתפים, והיא כחרשת כאלמת וכעורת עד בואה לביתה; וכן תעמוד ביום ששי מעת אשר ילבישו אותה עד תצא מחפתה והוניחה על יצועיה, היא כמצבת אבן. הנשים קושרות קשוריה, תק־ רענה בפוך עיניה, תיטבנה את דלת ראשה בשני קווצות משולבות כמנהגן, וכן מושחות פניה בששר ותצבענה תמונות זרות על מצחה, על אפה ותחת שפתיה בכפר להצילה מעין הרע, וידיה בסם אדום הנקרא א״ל חינ״ה. לא ידעו מטיבי שער, לא למדו מלאכת התבנית לכונן שמלתן לעורן. ובאמת הנאוה נהדרת מעצמה בכל תכונה שתהיה לעין כל רואי, וכל עדיי השחורה לא יוסיפו רק ראי. אחר החפה השאר הקרוב יעמוס על שכמו הכלה ויושיבנה על הכסא עודנה כנציב שיש, לא תראה בה מנוד ראש, ואחרי רגעים אחדים ישאנה על משכב דודים.