היהודים במרוקו השריפית-ערך שלמה בר-אשר

ההתיישבות בפאס

כשאך נסתייע הדבר בידו, יצא הסעדי להתקפה: ב-1545 לקח בשבי על גדות ואדי אל-עביד את סולטן פאס, אחמד. בעת ההיא ניהל בו-חסון את ענייני פאס, בנסותו להפעיל את המרבוטים המקומיים, אבל בייחוד חלק כבוד לסולימאן המפואר. הלה שלח מיד שגריר למראכש, לבקש כי תפילת יום ששי תיאמר בשם החליף מקושטא. מוחמד א-שייח׳ סירב: התורכים והסעדים היו עתידים לשטום אלה את אלה ימים רבים. ההתקפה הסעדית חודשה ב-1648 . בפאס הנצורה נאבקו שתי חמולות מרבוטיות על ההשפעה, חמולת שאדי ליה לצד הסעדים וחמולת קאדריה לצד הווטאסים והתורכים, מגיניהם. תלמידי פאס, שנקבצו סביב החכם הנודע וירא השמים, עבד אל-וואחד אל- ונשירישי, נשארו נאמנים לשלטון הקיים. מוחבלד א-שייח רצח את ונשירישי והצליח לכבוש את פאס ב-1549. מיד לאחר מכן פתח במתקפת נפל נגד תלמסאן, שלא הייתה עדיין בידי התורכים, ולאחר מכן – נגד חיל המצב התורכי בנלוסתגאנם. לכך לא הספיקו כוחותיו, ומה גם שמרוקו לא נכפפה עדיין כולה למרות השושלת. בו-חאסון הצליח להעביר לצדו את הפחה של אלג'יריה, צלאח ראיס, ואת הספרדים מאוראן. בראש חיל קטן של מגרבים ותורכים עלה בידו לשוב ולכבוש את פאס בימים הראשונים של שנת 1554, ולאחר מכן להכריע את מוחמר א-שייח׳ ליד תאזה ואחרי-כן – בשערי פאס. אבל התורכים התנהגו כמו במדינת כיבוש, וכל-כך , שבו-חסון נאלץ לשלחם ועמד בלא אמצעים ובלא צבא מול הסעדים, שמפלותיהם לא הכריעום. אף כי אחבלד אל-אערג' עבר לצד הואטאסים ואחז שוב בנשק נגד אחיו, הדף מוחמד א-שייח׳ את המתקפה והתיישב שוב, לישיבת קבע, בפאס בספטמבר 1554. מרוקו היתה שלו, אבל נתונה היתה לאיום התורכים מאלג'יריה וממושכנת לפורטוגלים ולספרדים חרף הנסיגה הפורטוגלית ב- 1541 .

השריף, שנשא בתואר חליף מעת כיבושה הראשון של פאס, לא נשתקע בעיר הזאת. הוא לא חש בה בנוח, שכן לא נשתכחה מלבו ההתלהבות שבה קיבלה את בו-חסון ב-1554. כמו כן היתה מעודנת יתר-על-המידה לגביו, שכן הוא נשאר בן צחרה גס- הליכות: אל-איפראני מראה לנו את שליטיה החדשים של פאס כשהם מקבלים שם שיעורי נימוסים מפי משרתי השליט הקודם, אולי גם סבר שהוא חשוף יותר מדי להתקפות התורכים. אבל מעל הכל – איש הדרום הזה העדיף את מראכש ודקליה. לאחר שלוש מאות שנות נשיה שבה מראכש והיתה לבירת השושלת החדשה.

דבר זה לא מנע בעד מוחמד א-שייח׳ מלחשוב על מיגור התורכים, שרחש להם, כמדומה, משטמה אישית. למען מטרתו לא היסס לשאת ולתת עם הכופרים, במקרה זה, הספרדים של אוראן. בשמעם על הסכנה המאיימת עליהם הקדימוהו התורכים, שמו מצור על אוראן ומנעו בל פעולה בעלת היקף נכבד. יתר על כן, הפחה של אלגייריה שלח אל הסעדי כמה תורכים, שהתחזו כעריקים, זכו באמונו ורצחוהו בשעת פעולה צבאית בהרי האטלאס. קצתם הצליחו אפילו לחזור לאלג׳יריה לאחר מסע רב-תלאות ונשאו עד קושטא את ראשו של מוחמד א-שייח׳ (1557).

האיש שגירש את הווטאסים והתמודד עם התורכים קורץ מחומר של מנהיגים. ערום ותקיף, ראה עצמו כשליט מרוקו ולא סבל כל התנגדות. היה עליו לפתור את הבעיה הקשה של הנהגת תקציב קבוע להחזקת חצרו וצבאותיו. לא הסחר עם האלג'ירים ולא המונופולים התעשיתיים היה בהם כדי לספק את צרכיו. על כן נאלץ להטיל על יושבי ההרים מס קרקעות (ח׳ראג׳), שאנשי השפלה כבר שלמוהו. מדיניות פיסקלית זאת קוממה נגדו את המרבוטים ועוררה מרידות. הוא דיכאן ביד חזקה, ערך חיפושים בזאויות, גירש את המרבוטים ואת חסידיהם, טבח במתנגדיו הקנאים. מנהיג זה, שנולד מן התנועה המרבוטית ועלה לשלטון כדי להנהיג מלחמת קודש, לא היסס איפוא, משנתקל באבן הנגף התורכית, לרסן את המרבוטים ואפילו לכרות ברית עם הספרדים נגד התורכים.