מקובלי דרעה-רחל אליאור
אגרת תימן של הרמב"ם, המתייחסת למאורעות שהתרחשו בשנות העשרים של המאה ה-12 מלמדת אף היא בעקיפין על יישוב יהודי בדרעא, שמנה תלמידי חכמים בתקופה זו. באגרתו כותב הרמב"ם : " כי לפני חמישים שנה כיום הזה או קרוב לכך בא אדם חסיד ומעולה חכם מחכמי ישראל ושמו כמ"ר משה דרעי בא מדרעא אל ארץ אל אנדלס ללמוד תורה מפי רבי יוסף הלוי אבן מיגאש.
אותה פריחה כלכלית ורוחנית של היישוב היהודי בדרעא הגיעה לקיצה במאבקים שבין המוראביטון והאלמווחידון במאה ה-12. בקינה הידועה של רבי אברהם אבן עזרא " אהה ירד על ספרד רע מן השמים ". בנוסחה מן הגניזה שפרסם שירמן, מוקדשות כשלושים שורות לקהילת דרעא :
איך נחרב המערב / ורפו כל ידים / ואוי ירד / על ספרד / רע מן השמים / עיני עיני יורדה מים / ימי רעה על דרעא / אשר באו בתחילה ביום בא צר / חושך צר / עליה ואבלה ולכד עיר / ויעיר / חמתו על קהילות / קהלת אל / ישראל / סגולת שוכן מעלה / קהל ישרים / וכשרים / הוד תורה וגדולה / וחיש צדם / ולכדם / ביום זעם וחלחלה.
עוד נזכרים בקינה זו ויכוחים דתיים ונסיונות השמד של המייחדים המוסלמים ונמנים נסיונות קידוש השם, רדיפה וטבח. במכתב משנת 1148, שנמצא בגניזה, כתב שלמה הכהן בפוסטאט, שרוביו מאזור סג'למאסה נמלטו לדרעא, שכן מכל ערי המורביטון שהצטרפו למרד נותרו רק דרעא ומכנאס.
במכתב נאמר " מר יעקב …אחי אבי, ומר יהודה בר מר פרחון ואחיו והם כעת בדרעא, לאחר שלקחו כלן שמה שהיה עמהם. ואין אנו יודעים לאחר מכן מה היה גורלם ולא נותרו בכל הארצות המראבטים ליתר החאראגים מלבד דרעא ומכנסה. ".
האלמוואחידון החריבו את הקהילות היהודיות בדרעא ובתאפילאלת, וגורל היהודים באזורים אלה היה לוט בערפל. יש היסטוריונים הגורסים, שכל הקהילות היהודיות באזור הוכרחו להתאסלם, ורק עם ראשית שלטון המרינים בשלהי המאה ה-13 חזרו המתאסלמים האנוסים ליהדותם, אולם טענה זו והיקף תלותה לא הוכחו די הצורך.
ויש מקום לסברה שנותר יישוב יהודי רצוף בדרום המגרב גם אחרי גזירת המייחדים. כידוע, חקר ההיסטוריה של קהילות ישראל בדרום המגרב מתאפין בחוסר איזון בולט – מחד גיסא יש עיסוק רחב בראשית הנוכחות היהודית באזור בתקופת הפריחה של היישוב היהודי עד מחצית המאה ה-12, ומאידך גיסא שוררת דממה מן המאה ה-13 ואילך.
אין בידינו מחקר היסטורי על אודות התקופה שבין חורבן הקהילות בידי האלמואחידין, ששלטו בשנות 1146 עד 1269, ובין בואם של גולי ספרד בשנת 1391 ובשנת 1492. גם עיקר המחקר על התקופה שלאחר הגירושים מתייחס לצפון המגרב ומכרזו וכמעט אינו דן בדרומו.
לפיכך, השאלה בדבר קיומו של יישוב יהודי רצוף באזור זה מן המאה ה-12 ואילך בעינה עומדת. בסג'למסה – תאפילאלת, שאינה רחוקה מדרעא, היו יהודים במאה ה-13. כפי שעולה מידיעות עקיפות ממקורות מוסלמיים ונוצריים. ויתכן שניתן להקריש מכך אף על יישוב יהודי שהיה בדרעא בתקופה זו.
הגיאוגראף יאקוט כתב, כאמוק, שבשנות 1200 – 1220 רוב הסוחרים שבדרעא היו יהודים. מכאן שנותרה קהילה יהודית מובחנת גם אחרי הגזירות, במאה ה-13. ידוע על רבי יצחק דרעי שבא בשנת 1285 מדרעא לברצלונה. ועובדה זו מאשרת את קיום הזיקה והקשר בין דרעא לספרד בתקופה זו, קשר שראשיתו במאה ה-11 וה-12. עוד ידוע שמו של המשורר היהודי יהודה בן שמואל בן דראע, שחי כנראה במאה ה-13 או בראשית המאה ה-14.
הירשברג ציין שבמקורות שונים שוב נזכרים יהודים בדרעא החל מן המאה ה-16. ואנו יכולים להוסיף בוודאות שגם מן המאה ה-15. אין כל סיבה להניח אלה היו מתיישבים חדשים. אלא קרובה יותר ההשערה שהיה בדרעא יישוב יהודי רצוף מורכב מצאצאיהם של הנרדפים.
ידועות אף עדויות ספורות, שיחוסן הכרונולוגי אינו ברור כל צרכו, המתייחסות לישוב היהודי אחרי חרבן הקהילות בידי האלחמואחידין, אולם ניתוח התעודות מזמן בואם של מגורשי ספרד למרוקו מעלה בבירור את עובדת קיומו של ישוב יהודי ותיק בדרום המגרב שתושביו אינם נמנים עם המגורשים.
יתכן שהעדות המאוחרת ביותר על אותה תקופה, שאין עליה כמעט שום ידיעה, מצויה בקינה אנונימית ממחזור מנהג פאס שפרסם שירמן, ועיקרה מוקדש לכיבוש אוראן בידי הספרדים בשנת 1509. כדרכם של מקוננים מתחיל המשורר המקונן בתיאורן של גזירות קודמות וסוקר את רדיפות היהודים בספרד, פורטוגל ומרוקו, שקדמו לכיבוש אוראן.