הימים הנוראים אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון
תודה מיוחדת אני חב לידידי ורעי שאול טנג'י הי"ו בבריאות טובה באריכות ימים וכתיבה פוריה, אשר ארח אותי ואת זוגתי שתחיה אצלם בבית ובהזדמנות זו, מסר לי כמתנה ספר זה המובא לפניכם ועוד ספרים אחרים…שחלקן כבר החילותי בפרסומם…
מיד בהיכנסנו לבית־הכנסת, והנה בפנים עומדים יהודים צפופים, רובם מדלת העם, וכן " יהודי אוזה ערוס " כפי שכונו בקרב הקהילה, וגם בעלי מלאכה למיניהם, חנוונים, חייטים וסתם עמך. בין כל אלה, עומד לו הרב הישיש, ר׳ יוסף אלקובי, עטוף בטלית וקורא בקול חנוק וצרוד:
״ישן אל תרדם, ועזוב התלהלהן, הרחק מדרכי בני אדם, ושור דרכי גבוהן,
מה לך נרדם, קום קרא אל אלהיך "
הערת המחבר : יהודי ״אוזה־ערוס״, הם יהודים שעסקו בחקלאות. הם היו אנשים מאוד בריאים וכולם היו אנשי חברת רשב״י (החברה קדישא). הם נקראו יהודי ״אוזה־ערוס״ מפני שפניהם היו עליזים ושוחקים, כפני החתן (ערוס בערבית, חתן). יהודים אלה נהגו להשכים קום בבוקר.
בשעה זו, כל הלבבות מתעוררים ומתלהבים, אפילו כוסות הזכוכית הגדולות התלויות בתיקרת בית־הכנסת, משתלהבות עם המתפללים. קולותיהם של עמך בני ישראל הולכים וגוברים ברגש סוער, שוועת עניים נלהבים בוקעת ועולה לשמים ובקצב אחיד מגיעים ל״ויעבור״ ואז צועקים כולם ביחד.
״ה׳ הי׳, אל רחום וחנון, ארן אפיים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עון ופשע וחטאה ונקה״ .
ובאותו רגע, באמצע ״ויעבור״, התוקע הזקן שלמה כלפון, איש החברה קדישא, חברת רשב״י, אדם מוכר ומכובד בשכונה בשל מעמדו בחברה כ״מוקדם בחברה״, תוקע בכל נימי כוחו בשופר.
״מוקדם החברה״, הוא הסגן של נשיא ראש חברה קדישא
הרגעים המרגשים ביותר של הסליחות הם רגעי הפזמונים:
״אנא כעב זדוני תמחהו, וסלחת לעווני בי רב הוא״, או הפזמון: ״רחום וחנון חטאנו לפניך רחם עלינו״, פזמון עצוב, הנאמר בצוותא מפי כל המתפללים.
ניגון הסליחות הולך וגובר. אנחות מעומק הלב של המתפללים מתפרצות ומתערבבות עם הבכי של שליח ציבור הישיש ר׳ יוסף אלקובי, וכולם במקהלה עונים: ״עננו אבינו, עננו!, עננו בוראנו, עננו!, עננו רחום וחנון עננו! וכך נמשכות הסליחות עד ערב יום כיפור, כי אז כל בני הקהילה, נער וזקן קמים בלילה האחרון ומשתתפים, באמירת הסליחות האחרונות.
תיקון כרת
כדי להרבות בזכויות, נהגו בכל מוצאי־שבת של חודש אלול, לעשות ״תיקון כרת״, היינו, לימוד כל הלילה, עד אור הבוקר. הלימוד היה נערך בדרך כלל בבתי הגבירים והמארח היה מספק ביד רחבה לכל המשתתפים: קפה, תה וכיבוד קל. תלמידי־חכמים מיעוטי יכולת זכו גם במתת־כסף מאת המארח וגם הם זיכו אותו ב״מי שברך״. המדקדקים נהגו ללכת למקווה אחרי ה״תיקון׳ לפני שהתפללו תפילת שחרית. ראוי לציין כי מנהג ״תיקון כרת״ התקיים כל ליל שישי, היראים ואנשי מעשה קיימוהו באופן סדיר וקבוע כל השנה.
פזמוני הימים הנוראים הם חביבים על יהודי מרוקו ובמיוחד של הסליחות עד שאחדים תורגמו לשפה המוגרבית, זאת כדי להקל על אלה שלא הבינו אותם. הנה לפנינו חלק מהפזמון " אליל ה' נשאתי את עיני " מתורגם לשפה המוגרבית – עתיקה….