השתקפות החמין בארבעה סיפורים יהודיים, חמין, סכנה וצ'ולנט – ד"ר דן אלבו

 

 דן אלבו

השתקפות החמין בארבעה סיפורים יהודיים,

חמין, סכנה וצ'ולנט

ד"ר דן אלבו

חלק ראשון…….

חברות רואות בתרבותן הגסטרונומית מרכיב משמעותי בזהותן ההיסטורית והלאומית, ומתייחסות לבישול כאל אחד מאמצעי הביטוי וההגדרה של זהות זו. תרבות חומרית מקיימת תהליכי גומלין בלתי פוסקים בין המציאות האובייקטיבית והתודעה התופסת אותה. מצד אחד, התרבות החומרית מעוצבת על ידי האדם והחברה האנושית שבה היא מתקיימת ובה בעת, היא מעצבת אורחות חיים, ודימויים של קבוצות אנושיות אלו על אלו, ואף את דימויים העצמי של בני אדם ביחס לעצמם. כיצד החמין השפיע על אורח החיים והזהות התרבותית של היהודים ? ניסיתי לענות על כך באמצעות עיון בארבעה סיפורים, ובחינת השתקפויותיו השונות של החמין דרכן. כל אחד מן הסיפורים משקף מימד או נופך אחר בהתפתחותו של החמין כמושג ומוסד בתרבות החומרית היהודית. הניסיון להפיק מידע היסטורי מהימן מאגדות חז"ל כרוך בקשיים רבים. ומסיפורי צדיקים ויראים קל וחומר. יחד עם זאת, סיפורי עם לסוגותיהם יכולים לשמש מקור לא אכזב למידע היסטורי על התרבות החומרית ובכללה התרבות הגסטרונומית, בין היתר משום שמידע מסוג זה אינו מהווה מושא למניפולציה או לעיצוב אסטטי על ידי מחבריהם או מספריהם. עיון באגדות ובסיפורים צדיקיים וחסידיים, שנוצרו בפזורות שונות יש בו כדי להעניק לנו מידע על התימטיקה של היצירה היהודית ואופני ביטוייה בפזורותיו השונות של העם היהודי ובכך להוסיף מבט הסטורי ופרשני נוסף.

 

המלה חמין כשם לתבשיל של שבת, אינה מופיעה במקרא. במקרא אין התייחסות לנושא כיצד ומה אכלו העברים או בני ישראל ביום שבת בימי בית ראשון ושני על רקע האיסור להבעיר אש ביום השבת. במקרא ישנן שתי התייחסויות לנושא מזון בשבת. במסע במדבר מסופר שבני ישראל לקטו שתי מנות מָן ביום שישי ובתקנות עזרא תוקן, שיוכלו שום בערב שבת, אך אין התייחסות לסוג המזון הנאכל ביום השבת ולדרך הכנתו על רקע האיסור "לא תבערו אש".

 

בנטש טוען שבתחילה השבת היתה  ein cultischer Festtag אך עם ההתפתחות התרבותית בישראל החלו מדגישים יותר את המשמעות הסוציאלית והמשקית של יום זה, וראו את העיקר במנוחה אולם ספרות כהנית "כ בא והחזיר את הגלגל אחורנית. ברור שנפתולים אלה הם תוצאה מהמשפט הקדום שס"ד קדם לס"כ. למעשה, משקף ס"כ את השלב הקדום של cultischer Festtag.

וולהאוזן טוען שבספרות הכהנית חשים אנו את השבת המאוחרת כפי שנתגבשה בהלכה. כראייה הוא מצביע על המסופר בשמות טז משם למדים לדידו על איסור בישול בשבת ואיסור היציאה מחוץ לתחום במקרא. משה ויינפלד מסתייג וגורס, שאין כל יסוד לטענה זו. במקראות שבשמות טז, אם נבינם כפשוטם, אין כל רמז להלכות אלה. בפסוק כג אין משה מצווה שיבשלו ויאפו גם בשביל צרכי המחר, כי אם: את אשר רוצים אתם לבשל ולאפות היום אפו ובשלו, ואת העודף לאחר שתבשלו ותאפו, השאירו לבוקר. אדרבה, הפלא הגדול היה שהמן החי שבדרך כלל היה מבאיש, אם נותר ממנו למחרת היום, הושאר מיום ששי לשבת ולא הבאיש.

  העודף נשאר אפוא חי ולא מבושל ואין להסיק מכאן שנצטוו לא לבשל את המן בשבת. השקפת השבת הכהנית, הדומה באופייה ל-šabattu  הבבלי, היא: שהשבת הוא יום שכל פעולה יצרנית תשבות בו, הואיל ואלהים השבית ומשבית יצירתו ביום זה. חטאם של היוצאים ללקט מן בשבת היה חוסר אמונם בה' ובדברו (השווה למען אנסנו בפסוק ד), דבר שנכשלו בו גם האנשים שלא שמעו אל משה והותירו מן המן עד הבוקר (פסוק כ), ולא הלקיטה כשלעצמה. אין משה אומר ששת ימים תלקטהו וביום השביעי לא תלקטו כי אם וביום השביעי שבת לא יהיה בו (פסוק כו).

על בני ישראל היה אפוא להאמין שלא ירד מן ביום זה ויציאתם ללקט בשבת פירושה חוסר אמון באל. הלקח של הפרשה הוא לקח תאולוגי עיוני ולא דתי מעשי. ירידת המן היתה, על פי ס"כ, בחינת נסיון חד-פעמי לבני ישראל כדי לדעת היצייתו להוראות האל או לא. ואמנם נמצאו קטני אמונה שלא האמינו בה' והפרו הוראותיו. בדרך זו יש להבין גם את הכתוב: אל יצא איש ממקומו ביום השביעי (כט). אין הכוונה שעצם היציאה מהמקום אסורה, כי אם אל יצא איש ללקוט בדרך שהיו יוצאים בימי חול12.

אסמכתא לאיסור בישול בשבת רואים  Julius Wellhausen וולהאוזן  וסיעתו באיסור הבערת אש שבשמות לח, ג. כבר שאלו חז"ל\ וגם פרשנים מודרניים, "לשם מה יצאה הבערה זו". בצדק מעיר גלינג לענין זה באמרו: "Den ob man am Sabbat neugekochtes Essen order nur Brot von Tage zuvor isst, bedarf vor Beginn des Zeltbaues Keiner Regelung".  למעשה לא כתוב זה בלבד מעורר תמיהה, כי אם עצם המצאותה של מצוות השבת בתוך תוכו של תאור מלאכת המשכן נראית כפליאה בעינינו.

ואולם אין ספר תורת כהנים בא ללמדנו דין בהקשר זה. ענין השבת לא הובא כאן אלא כדי ללמדנו שאין מלאכת המשכן דוחה שבת. לאחר סיום ההוראות בעניין מעשה המשכן, מצווה ה' את ישראל על שמירת השבת (שמות לא, יב-יז) ומצווה זו חוזרת שוב בפי משה (לח, א-ג) לפני בצוע מלאכת המשכן והקמתו, כל זאת כדי להזהיר את בני ישראל מלעסוק במלאכת המשכן בשבת. הואיל ומלאכת המשכן היתה כרוכה בהתכת מתכות (כסף, זהב ונחושת) דבר שהצריך הבערת אש, מצא הכתוב לנכון להזהיר על הבערת אש דווקא.

מהתייחסויות קצרות פה ושם אנו למדים שטכניקות הטיפול במזון המוכרות לנו היום רווחו כבר בתקופת המקרא. אפיה בישול [במים, בשמן ושאר נוזלים] וצליה [צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו] ונא. בתנ"ך נזכרים גם שמות מאכלים: "נזיד עדשים", "עוגת רצָפִים", "לחם", "לביבות", "אֲשִישוֹת" ועוד. לעתים רחוקות מתואר תהליך ההכנה. לעומת זאת, במקרא מופיעים שמות כלים רבים ששימשו להכנת אוכל ולאגירת נוזלים ומזונות. כגון: הסיר, הקדֵרה, האַגָּן, המחבת, המַרְחֶשֶת, האָסוּךְ, הכד, הצלוחית, הצנצנת, הנפה, צַפַּחַת הַמַּיִם מרדה ועוד. יחד עם זאת אין התייחסות במקרא לסוגיה מה אכלו העברים או בני ישראל ביום השבת.

  כג וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה–שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת-קֹדֶשׁ לַיהוָה, מָחָר:  אֵת אֲשֶׁר-תֹּאפוּ אֵפוּ, וְאֵת אֲשֶׁר-תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ, וְאֵת כָּל-הָעֹדֵף, הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד-הַבֹּקֶר.   כד וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד-הַבֹּקֶר, כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה; וְלֹא הִבְאִישׁ, וְרִמָּה לֹא-הָיְתָה בּוֹ.   כה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם, כִּי-שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהוָה:  הַיּוֹם, לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה.   כו שֵׁשֶׁת יָמִים, תִּלְקְטֻהוּ; וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת, לֹא יִהְיֶה-בּוֹ.   כז וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, יָצְאוּ מִן-הָעָם לִלְקֹט; וְלֹא, מָצָאוּ.  {ס}   כח וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה:  עַד-אָנָה, מֵאַנְתֶּם, לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתַי, וְתוֹרֹתָי.   כט רְאוּ, כִּי-יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת–עַל-כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, לֶחֶם יוֹמָיִם; שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל-יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ–בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי.   ל וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם, בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי.

במאה השניה והראשונה לפנה"ס רווחו בארץ ישראל גישות שונות ביחס למצוות הנוגעות לשבת. ב'מגילת דמשק' וב'ספר היובלים' אנו מוצאים דיני שבת, המבטאים גישה שונה מהותית מתפיסת השבת שהונחלה לנו ע"י חז"ל במשנה ובתלמוד. לדידם איסור המלאכה בשבת התפרש כאסור בו עשיית צרכים, טלטול כלים ואיסור הצלת נפשות משום פיקוח נפש.[1] ניתן לראות את המחלוקת עם האיסיים גם מתוך מספר הלכות של עונג שבת.

המלה חמין כביטוי לתבשיל שבישולו מתחיל לפני כניסת שבת וממשיך בשבת, מופיע בספרות היהודית החל מתקופת המשנה. הדי המחלוקת בין הצדוקים והפרושים שהגיעה למלוא עוזה לפני חורבן הבית לגבי האמונה בתורה שבעל פה, נגעו בין היתר לדרך הפרשנות של האיסור "לא תבערו אש". הדיון האינטנסיבי במשנה במסכת שבת בסוגיה זו על כל היבטיה המעשיים יכול ללמד שלאחר העלמות הצדוקים מההוויה הרוחנית והחברתית, כל אותם נושאים שעליהם הייתה מחלוקת לפני החורבן בין הצדוקים והפרושים, היו בתהליך עיצוב, ליבון ולמידה, לצורך קביעת הלכתם. יש להניח שמסורת הטמנת החמין ערב שבת השתרשה בקרב יהודי א"י, לאחר החורבן. הצדוקים [כמו הקראים לאחריהם] ישבו ביום שבת בחשכה, ואכלו מאכלים קרים בלבד. בניגוד לפרושים, לא הבעירו אש בשבת – לא לבישול ולא למאור. בעוד שהתנאים אסרו להדליק אש בשבת – והתירו להדליק ביום שישי ולהשאיר לשבת. החמין הוא היישום המעשי של פרשנות זו דווקא, שכן ללא ההיתר ליהנות מאש שבוערת מעצמה בשבת, החמין לא היה בא לעולם. בתקופת התלמוד נוהגים זה מכבר לבשל חמין בתנור "ועדיין חמין מונחין על גבי כירה וקדירות מונחות על גבי כירה"

במאה השמינית התחדשה המחלוקת בנוגע לפרשנות של הפסוק "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" בין היהודים הרבניים ובין הקראים. ר' סעדיה גאון השקיע מאמצים רבים כדי להוכיח שפרשנותם אינה נכונה, ואבן-עזרא מתאר באריכות רבה ויכוח שניהל בעניין זה עם "צדוקי" – קרי קראי. חז"ל הבינו שאמנם קיים איסור להדליק אש בשבת, אבל אין איסור להשאיר אש דלוקה שהוכנה מבעוד יום. הקראים לעומתם הבינו מהפסוק שאסור להשאיר כל נר דלוק בתוך הבית וכל אש בתנור או על הכיריים, ולכן נהגו לשבת בביתם בליל שבת בחושך מוחלט, לא להתחמם בחורף ולאכול מאכלים קרים בלבד. ואלה דברי מאהלר: "בניגוד למסורת היהודית הישנה בדבר היתר חמין בשבת, אין ענן מתיר לאכול ביום זה מאכלות חמים, אפילו אם בישלו אותם בערב שבת ונטמנו בתנור… אסור להשאיר נר דלוק או אש בוערת בשבת. יתר על כן: חייב אדם לכבות כל אש שנדלקה במקרה. הלכה זו של הקראים עולה בקנה אחד עם נטייתם הכללית להפוך כל חג לאבל, כ"זכר לחורבן".  לפי יעקב בן יוסף הקירקיסאני, גם ימים טובים, גם פורים וגם שמחת תורה הם אצלם ימי צום או אבלות כבדה.

החכם יעקב בן יוסף הקירקיסאני, חכם קראי בן המחצית הראשונה של המאה ה-10 בקירוב. נחשב לאחד מגדולי חכמי הקראים. עסק בפרשנות, פילוסופיה, חקר הלשון העברית ובהיסטוריה של עם ישראל.

כך כותב מפורשות אחד הסופרים הקראים האלמוניים במאה העשירית: "והיום מועדינו אבל הם ובכי ולא שמחה, אשרי אשר ישקוד במועדים לצום ולהתחנן ולהגות ולא לעשות אוכל לנפשו".  ההלכה הדגישה את חשיבותה של עונג שבת ע"י הדלקת נרות שבת ואכילת חמין בשבת, וזאת לאור המחלוקת השיטתית עם הכתות והמינים:

"והטמנת חמין תקנה גדולה היא דתקינו רבנן משום עונג שבת שהרי כל ימות החול אוכל אדם תבשיל מכל פנים וחם, ובשבת תקנו חכמים להטמינו מבערב כדי שישתמר המאכל בחמימותו ויהיה חם בשבת ואיכא בהא מילתא עונג שבת. ורוב מן החיצונים תלמידי בייתוס יהיו לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס וירקבו עצמותם אשר הטעו את כל הטועים והזונים אחריהם להטעותם שהחמין אסור בשבת ותפח רוחם… הילכך כל שאינו אוכל חמין בשבת לפי אותו הדרך בר נדוי ודרך מינות יש בו וצריך להפרישו מקהל ישראל ויש לנו לדקדק אחריו אי משום חולי הוא אי משום פנים אחרים כגון שאינו תאב לאותו מאכל ואינו מניח משום צד מינות אחר אין עלינו להוכיחו בכך אבל מ"מ יש לנו לזרזו ולהודיעו מאותו דרך ולהכריח עצמו כדי שיענג את השבת".

חז"ל לא הסתפקו בהתפלמסות מילולית נגד הקראים, אלא התקינו תקנות ומנהגים שתכליתם התבדלות ויצירת חיץ. ניתן להצביע על שני עניינים בהלכות שבת שמקורם בגישה זו: ברכת הדלקת הנר וחובה לאכול מאכל חם בשבת. החמין הופך מסלע מחלוקת לאמצעי ההתבדלות מהקראים באמצעות החיוב לאכול מאכלים חמים בשבת, עד כדי כך שמי שלא בישל חמין נחשד בבבל לקראי. וכן: " מצווה להטמין לשבת, כדי שיאכל חמין בשבת, כי זהו מכבוד ועונג שבת. וכל מי שאינו מאמין בדברי החכמים, ואוסר אכילת חמין בשבת, חיישינן שאפיקורס הוא."

המשך…….

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר